בשנת 2010, חודשים ספורים לפני שהשיק את הבלוג שלו, "קרמטוריום", הוציא קובי אור את אחד מכתבי "חמור" המודפסים האחרונים - רשימה בוערת ומפרגנת על אלבום הבכורה של אורָן זילברשטיין, "בודקת". אותו טקסט מיוחד, שלא הועלה לבלוג של אור ולא פורסם בספרונו, "הטיסה", רואה אור כעת, לקראת אלבום סולו חדש של זילברשטיין
מאת: בועז גולדברג, קובי אור
בסינכרון מופלא שתכף אסביר אותו, אורָן זילברשטיין פונה אליי באי-מייל ושואל אם במקרה שמרתי את ה"חמור" שקובי אור ז"ל הקדיש ל"בודקת", אלבום הבכורה של אורָן מ-2010. כן, היה את "שאריות" הפולקי שיצא כמה שנים טובות לפני כן, אבל הספירה עפ"י אורָן, כך גם מעיד הבנדקמפ המרשים שלו, מתחילה ביצירת האינדי היפהפיה והמגוונת הזו. אורָן, שהתנתק מפייסבוק, אינסטה וכל השגעת כבר מזמן, כותב לי באי-מייל שה"חמור" המדובר על "בודקת" הלך לו לאיבוד, ומתברר שמשום מה, את הרשימה הזו קובי לא העלה לבלוג שהריץ במשך יותר מעשור, "קרמטוריום".
למי שלא יודע, "חמור" הוא בעצם פנזין הרוק הראשון בישראל. את גיליון הבכורה שלו אפשר היה להשיג בחינם בחנויות תקליטים מסוימות כבר ב-1979, אבל בעצם הוא תמיד היה יותר מפנזין. "חמור" פשוט ייצג את רוח היצירה העצמאית, DIY, במובן הטהור של הדבר. כל "גיליון" הורכב בדרך כלל מלא יותר משניים-שלושה דפי זירוקס שנכתבו בכתב היד המיוחד הזה של קובי. מעט עמודים, הרבה מאוד תוכן. אחרי שקראת טקסט חמורי של קובי, הרגשת כמו אחרי נובלה, ולא סתם נובלה אלא כזו שמפוצצת לך ת'מוח, בקטע טוב כמובן.
לעניין הסנכרון: בזמן האחרון, בין שני קורסים על קולנוע שאני לוקח באוניברסיטה הפתוחה, אני מגלה את ספרות המתח הלופתת של לינווד ברקלי (Linwood Barclay). כרגע אני כבר בספר הרביעי שלו ברצף, מעשן אותם בשרשרת, מסניף אותם אחד אחרי השני. זה כל כך כיף וכל כך כדאי לכם. ספרות מתח (או "פשע"), בעיקר אמריקאית, זה תחום שקובי הצליח להדביק אותי אליו חזק. אבל גם בימים ההם של 2007 עד נגיד 2011 לא חוויתי כזה רצף של קריאה בשרשרת. אני כל כך רוצה לשתף את קובי בזה, להרים אליו טלפון, לספר לו על ההידלקות החדשה שלי, לתהות בפניו איך קרה שלינווד ברקלי הודר מכנופיית סופרי המתח שהוא הכיר לי. וקובי כבר לא איתנו. אין לי ספק שקובי הכיר את ספריו של ברקלי, ויש מצב גדול שגם קרא אותם בשפת המקור, באנגלית. בכל אופן, שתדעו שהרבה מספריו של ברקלי תורגמו לעברית, ואני ממליץ עליהם בומבה.
בקיצור, הנה אני מוצא בארכיון שלי את ה"חמור" על "בודקת" (שמיד תגיעו אליו). איזה יופי, ואיזה טקסט קובי אורי קלאסי. אורָן ממש שמח על המציאה, והטקסט של קובי גם מאזכר את ההתארחות שלי שם על גיטרה חשמלית בקטע מספר 12. צילמתי לכם כאן את העטיפה המדהימה בסטייליותה שיצרה בת הזוג שלי אז, לן בוכמן, גם בשביל שתתמצאו בכל הקרדיטים. אבל מה שלגמרי שכחתי זה שאת ההזיה החמורית על "בודקת" בוחר קובי אור לבסס על סופר מתח שהוא אהב, ג'יימס וו. הול. ומה אומר קובי על נגינת הגיטרה שלי, או עליי בכלל? "הלו, בועז. ספר פשע ללא פתרון". היי קובי - איפה שלא תהיה עכשיו, אימפריה של דמיון. תודה.
אז למה אורָן זילברשטיין נזכר בטקסט הזה דווקא עכשיו? כי זילברשטיין מוציא בקרוב אלבום חדש, ועניין אותו לחזור לטקסט הכל כך יפה ההוא ואולי לגזור משם כמה משפטי המלצה. לי זה גרם לצלול שוב לדיסקוגרפיה של אורָן ולגלות מחדש גוף עבודה שלא מפסיק להתפתח ולהשתנות. לא מזמן כתבתי כאן בהרחבה על שותף מוזיקלי (ולא רק מוזיקלי) מיתולוגי של אורָן - ג'ו "מר צרצר" רוזן. בטקסט על ג'ו, בנוסף להתפעלות שלי מהגוון המיוחד שמר צרצר מביא לאינדי-רוק, תוכלו גם להבין איזה גיטריסט-זמר-יוצר חזק, מיוחד ורגיש הוא אורָן זילברשטיין. שניהם הרכיבו אז - בערך עד ש"בודקת" יצא - את טריו הפאנק-רוקנרול הכי טוב (כנראה) שפעל כאן - המצב השלישי. מי יודע, יום אחד אולי עוד נזכה לאיזה איחוד מרגש של המצב. אני בטוח שזה יהיה לוהט.
על סף עידן האינסטנט-היפסטר
והנה כמה זיכרונות על "בודקת": האלבום האקלקטי הזה התגבש והוקלט בשלהי ימי המצב השלישי, לפני כ-15 שנה, על סף עידן האינסטנט-היפסטר - עידן שהרס הרבה דברים טובים יותר מאשר בנה. אור וויזר, שכמו אורָן, נעלמה גם היא לחלוטין מהרשתות, שרה ב"בודקת" שני שירים. וויזר, שהייתה בת הזוג של אורָן בימי המצב, עושה את זה מאוד טוב, עם המון פוקוס ותשוקה לדבר. במובן הזה, אורָן מתפקד כבמאי ניאו-ריאליזם איטלקי שמעדיף, בצדק מבחינתו, שחקנים לא מקצועיים. היה לאורָן חוש ריח מיוחד לאמנים רעבים להכרה - וזוהי רוח "בודקת". גם אם וויזר מזייפת באיזה רבע טון פה ושם, היא שרה ברגש ובעוצמות בלתי נשכחות. זה מזכיר לי את מופע ההשקה ל"בודקת" בצימר (הראשון, הזעיר). וויזר עלתה לבצע את שני השירים שלה זמן מה אחרי שהיא ואורָן נפרדו. זה היה מומנט מעניין, כי בנוסף לפן הבינאישי הטעון ביניהם, שהוסיף תיבול למוזיקה, וויזר הודתה שהיא מאוד מאוד מאוד מתרגשת לשיר בפעם הראשונה על במה. במחוות כנות וזריזות, אורָן הצליח להביא אותה למקום שבו במקום להתבייש ולהיסגר היא איכשהו נפתחה ושיחזרה את הביצועים היפים מהאלבום. זכור לי ששמעתי שאור וויזר חתכה לכפר אנרכיסטים בסקוטלנד. לאסט איי הרד, מה שנקרא. גם העמוד הנשכח שלה ב"במה חדשה", שאיכשהו איתרתי עכשיו, מראה שהיה בה משהו בוער, באור הזאת. תמיד-תמיד הייתי רואה אותה בהופעות של המצב השלישי (לפחות באזורי 2006-2007), ואז היא נראתה לי כמו גרופית ממש חמודה. לא יכולתי להבין מה מסתתר שם מעבר לזה.
"בודקת" הוקלט רובו ב"טרופיקנה" ברחוב ויטאל 17 (או 19?) בפלורנטין, מאורת אינדי הזויה בקומת מקלט, מתחת לאדמה. "טרופיקנה" היה אולפן/ חדר חזרות שהקימו זילברשטיין ורפי פרח. פרח מתפקד כיום כמעין מעצמת אינדי ולפעמים ידוע גם בשם ראפסטר בלאסטר. מכל מקום, באותה תקופה השניים גם גרו במתחם הזה ואני בטוח שבאיזשהו שלב גם ג'ו היה שם בדיל, אבל אל תתפסו אותי במילה. את הגיטרה שלי לקטע מס' 12 (האינסטרומנטלי) הקלטתי שם, כמובן. וגם במקרה הזה אורָן עשה ממני נון-אקטור בסרט ניאו-ריאליסטי איטלקי. הגעתי להקלטות באופניים, מרחוק, מדווש בשמש צורבת עם כל הציוד על הגב. אולי בסיטואציה אחרת הייתי קורס מעייפות, אבל אני זוכר שאורָן עודד אותי לתת את הכל. לפחות בעיני, אפשר לשמוע את זה בתוצאה הסופית.
קובי אור: "יש מעט ספרים, דיסקים, ציורים, כתבות בעיתון שאילו לא היו מתפרסמים/ יוצאים, ה"תרבות" הייתה מפסידה. אילו "בודקת" לא היה יוצא - ה"תרבות", כלומר העולם היה מפסיד. מפסיד יופי מיוחד במינו
הליהוקים של הבמאי אורָן היו מדויקים כולם. את דידי דוקסין, איתה ניהל רומן פוסט-וויזר, הוא הפך כאן ל"עורכת". ללא ספק, האלבום הזה ערוך ביד אמן וברצף אנרגטי מקורי. כאמור, את לן בוכמן, אמנית עם חזון ייחודי, אורָן הציב בתפקיד הארט-דיירקטור, מה שהשתלם לו בגדול. כל המסביב הזה המחיש בשפה ויזואלית בדיוק את מה שאורָן המחיש בשפת הצלילים: הכל שם רוחש ורוטט מגיטרות מכל הסוגים, שירים קצרצרים ופאנצ'יים, ריוורבים ודיליים מכל המינים, שירים בפאסט-מושן, ערוצים בריוורס, תופים מזויפים, ביטים אמיתיים, סינת'ים של מיד-טק ופאזים מצרצרים מהדהדים. אבל כל זה לא היה מעניין בלי הבסיס - הגיטרה והקול. אורָן הוא באמת אחד שאפשר להגיד עליו "גיטריסט עם סאונד משלו". מיד מרגישים שהוא יודע מה הוא עושה על הגריף, שהוא יודע ליצור לעצמו תפקידים יפים, מעניינים, כאלה שלא מתישים או נמרחים מדי. ליד הגיטרה או בו זמנית לה מרחפת השירה הכנה הזו, הישירה, הישראלית, הברורה גם כשהיא עטופה בריוורב, עם הקול שתמיד אמרתי שאתם חייבים לשמוע, הצח בדרכו שלו, הקול של אורָן.
אז לכבוד האלבום החדש הממשמש ובא של זילברשטיין, אני מגיש כאן טקסט שהוא פרק ראשון מתוך שניים. השני, העתידי, יהיה ראיון עם אורָן בסטייל שעשיתי עם ג'ו, בו ארד לפרטים ואתייחס לניואנסים השונים ביצירתו של זילברשטיין; הראשון, האייטם שאתם קוראים עכשיו, מביא לכם את ה"חמור" הנדיר של קובי אור על "בודקת" של אורָן זילברשטיין. סרקתי אותו וגם תמללתי אותו מילה במילה, עבור אלה שבא להם לקרוא בדפוס (למרות שבואו, אין יותר כיף מלקרוא טקסט של קובי בכתב היד המקודש הזה שלו). הקו התחתון שמסמן מילים מסוימות נאמן גם הוא למקור של קובי. ומכאן ימשיך כבודו:
החמור הנדיר של קובי אור
דג, נחש ("בודקת" - אלבום חדש לאורָן זילברשטיין, "פיתקית").
לפתע הדגים בצלחת כה יפים שחבל לי לאכול אותם. המסעדה היפואית ריקה חוץ משנינו: ג'יימס וו. הול (James W. Hall) ואני. הול, שלא רק אני חושב שהוא המכשף, המחוספס, הלירי, הקודר, הריחני, האובדני ביותר שבסופרי הפשע האמריקאים, כל כך אוהב את הים, כל כך יודע לכתוב על התהום והגובה שבו, שאני, שיודע שאמות ואקבר בים, למרות ביישניותי, ביקשתי בכל תוקף לפגוש בו כשביקר בארץ. הוצאת ספרים מקומית עומדת להוציא ספרים שלו. היא מימנה ביקור קצר שלו פה. יהיה כיף למות בים. במקום למות במיטה מרובעת, בחדר מרובע עם מרצפות מרובעות. לים אין גבול. אין חוקים. אין בו משהו קבוע, שלא זז. קצף הגלים ישכיח אפילו מגוסס את הקצף שיוצא מפיו. אני מתעכב על העניין הזה, משום שמה שאני מחפש ברוקנרול זה זה זה - הנה קטעים מהספר Blackwater Sound של ג'יימס וו. הול שמגדירים את זה: "הוא היה שליו. שליו כמו הגיהנום", "מיליון כוכבים רועדים כמו העיניים הנוצצות של חיילים בערב עצבני לפני הקרב הראשון שלהם", הסינוסים בצוואר שלו בלטו כשאמר: אין כאן פשרות", "כאילו שהאלים הקשיבו לו, אם הם הקשיבו אי-פעם למישהו", "אם אתה משתחרר מהחטאים שלך, אתה הופך ליישות שונה לגמרי".
לא סתם פתחתי את הרשימה במילה "לפתע". אין הבדל בין מילה זו למילה "פתאום". אבל יש הבדל ענק ביניהן: "לפתע" היא מילה פחות משומשת מ"פתאום". ויותר קצרה. ויותר מוזרה. ויותר רוקנרולית. כמו הדיסק הזה.
הול, שממנו העתקתי חבישת כובע תמידית, משיכה לאכזריוּת, שאיפה לצייר במשפטים, לא משתמש בסכין ומזלג. הוא אוכל בידיים. Fuck you נימוס, ניקיון, תאווה להרשים. יש רוקנרול ששר בידיים. כמו הדיסק הזה.
"אין עליך שום דבר בצבע ורוד" - הוא אומר לי, עצמות דג על זקנו כמו קביים לבנות של רוח רפאים - אני אומר לו שמילים הן קביים של רוחות רפאים ושכל הטקסטים שלי מנסים להחדיר את זה לראש של הקוראים: אני נגד תקשורת, אני בעד מעשים, נגד נייר, בעד בשר. הו, כמה ורוד יש בציור עטיפת (אחלה ציור) הדיסק הזה. לפתע אני קולט שהציירת, לן בוכמן, השתמשה בהמון וורוד כי היא שמעה שהמוסיקה של אורָן זילברשטיין היא בשר, וצבע הבשר הוא ורוד יותר מאשר אדום/לבן. הול קולט שאני יותר רוח מאשר בשר, - זו הטרגדיה של חיי - אני רוצה בשר, הביאו לי בשר, הדיסק הקצר הזה - עשרים ומשהו דקות: זילברשטיין בקול וגיטרה, אור וויזר בקול, בועז גולדברג בגיטרה, דידי דוקסין בעריכה, הסינוסים בצוואר שלו בולטים כשהוא אומר: "אין כאן פשרות", יש בו שקט גדול, שלווה כמו בגיהנום, "מנוחת" חיילים לפני הקרב הראשון שלהם. אני הולך כעת לתת לו אחלה מחמאה: יש מעט ספרים, דיסקים, ציורים, כתבות בעיתון שאילו לא היו מתפרסמים/ יוצאים, ה"תרבות" היתה מפסידה. אילו "בודקת" לא היה יוצא ה"תרבות", כלומר העולם היה מפסיד. מפסיד יופי מיוחד במינו. הקשיבו לצלילים האחרונים בקטע "החורשה" ותבינו מה פירוש "מיוחד במינו". הקשיבו לקטע מס' 12, האינסטרומנטלי, ותבינו מה זה יופי שמחובר לשקט ולמיוחדוּת. הלו, בועז. ספר פשע ללא פתרון.
אם תסובבו את עטיפת הדיסק מעט שמאלה, תראו שהמטפחות/ צעיפים או השד יודע מה התלויות על החבל שלן ציירה, יוצרות את הצורה
(ר' שרטוט של קובי אור בצילום הטקסט המקורי)
-סמל עתיק שנויזיסטים כמו בויד רייס מרבים להשתמש בו. אני לא רוצה להיכנס כעת לענייני סמלים של הימין הקיצוני. גם לא לעניינים שבורזום, המוסיקאי הנורווגי הגאוני, שלא מכבר השתחרר ממאסר בן 16 שנה - משייך למושגים "מאורת השטן" ו Back to where you`re lost - שמות שירים של זילברשטיין באלבום, אני רק רומז שאת הדיסק הזה יש לשמוע הרבה פעמים. בכל פעם תגלו הרבה דברים חדשים לגמרי. לפעמים מסתבר שהדג הוא בעצם נחש. למי שיכול באמת לראות. יש כל כך מעט אנשים שיכולים לראות ולשמוע.
שעות ארוכות שוטטנו ג'יימס וו. הול ואני ביפו. נתקלו בי הרבה אנשים. איש לא נתקל בהול. חוץ ממני אף אחד לא יכל לראות אותו.
ערב בא. אני מצטט לו את השורה שלו על מיליון הכוכבים שרועדים כמו עיניים נוצצות של חיילים עצבניים לפני הקרב, והוא, כמו רוקנרוליסט טוב, הופך אותה: "הכוכבים הם מיליון חיילים רועדים טרם קרב, כמו בירכיים לבנות נוצצות של הנערות שלהם, שכל כך פוחדות, כל כך רחוקות". אני הייתי כותב: "הכוכבים - כמיליון שקיות הרואין שקופות, שקיימים כדי להזכיר לנו שלהושיט יד לשמים זה מטופש, בזבוז זמן, שזה תענוג רגעי, שהמחיר שלו יקר". הדיסק הזה של זילברשטיין יפה בצורה כזו קיצונית, שהוא גם מציג את מה שיופי אבסולוטי תמיד מציג: כיעור, הרס, מוות. "ג'ורג' הריסון הוא היחיד בינינו שמוכשר" - אמר ג'ון לנון. הריסון מת מסרטן. אליוט סמית התאבד. ג'ו "הצרצר", סולן "המצב השלישי", נעלם. אורָן זילברשטיין יורק את השירים שלו בנעליים קרועות ובשיער נושר. "הדיסקים שלי ירקבו בזבל. שלא תעזו להציל אותי" הוא אומר, וגם אֶת קובי אור
Comments