כולנו מכירים את ז'אנר הבורקס, והנה עכשיו, לראשונה, ממופה ה"רוגעלך": חוויה אסתטית, זרם אמנותי, ווייב, סטייט אוף מיינד ושפה שמייצגת מציאות אחרת. הרוגעלך, שנולד ב-1979, יצר עולם שהיה ללא ספק יפה ועשיר יותר עד שמת ב-1997. איך כל זה קרה ולמה? ברוכים הבאים לתור הזהב של תרבות הפופ. פרשנות פלוס ראיון עם הוגה הרוגעלך
מאת: בועז גולדברג
לפני שנים לא רבות, בשיחת ווטסאפ עם חברי הגולה בגרמניה, ליעד לושי (המכונה לושה; Loosha), נולד הרוגעלך. "רוגעלך"? כן, רוגעלך. זכור לי שלושה דיבר על קליפ מסוים של אילנה אביטל מ-1989 ב"זהו זה", ושזה היה הטריגר להמצאת המושג. בינתיים, זוגתי דורין ואני פיתחנו את העניין ונכנסנו לאובססיית רוגעלך.
הרוגעלך, שנולד ב-1979 ומת ב-1997, הוא חוויה אסתטית, זרם אמנותי, ווייב, סטייט אוף מיינד, מצב נפשי, רוחני, משהו שמשפיע על המחשבות, על הפעולות ועל הבחירות שלנו, בעיקר על השפה שלנו. שפה ויזואלית, שפה טקסטואלית, שפה מדוברת. יש סרטי רוגעלך, מוזיקת רוגעלך, להקות רוגעלך, עיצוב רוגעלך ועוד. יש גם אנשים שהם רוגעלך. ימי הרוגעלך מגלמים מציאות אחרת: מדובר בתור הזהב של תרבות הפופ, ובעולם שהיה ללא ספק יפה ועשיר יותר - ויש מי שיגיד: גם שפוי הרבה יותר.
לכאורה, אפשר לפטור את כל זה ב"מאוד אייטיז-ניינטיז" ולסגור עניין, אבל כיוון שלא כל מה שנוצר באייטיז ובניינטיז הוא רוגעלך, לא יהיה נכון לעשות לרוגעלך ג'נרליזציה. מדובר באנרגיה מאוד ספציפית, ואולי אתן פה דוגמאות, כולל עכשוויות על דרך הניגוד.
נגיד, כשאתה נכנס כיום לחנות מוצרי חשמל סטייל "מחסני חשמל" והאנטי-שירות מורגש מאוד, כי אתה הדבר האחרון שמעניין את הבנאדם-בוט שצולל לתוך השטויות שלו בסמארטפון? זה אנטי-רוגעלך. סרט אייטיזי כמו "תאומים", עם שוורצנגר ודה-ויטו? בהחלט רוגעלך. העיצוב המתכתי-מגעיל הזה של סניפי הדואר העכשוויים? אנטי-רוגעלך. "זהו-זה" של האייטיז-ניינטיז? בומבה רוגעלך. הקופות העצמיות בסופר? אוהב אותן, אבל סורי, זה אנטי-רוגעלך. נועה קירל? ממש לא רוגעלך. אילנה אביטל של האייטיז-ניינטיז? סופר-בומבה רוגעלך.
נמשיך. אופני BMX? רוגעלך. טי שרט או כל מוצר אחר של MAUI בשנים הרלוונטיות? אקסטרים-רוגעלך! ארכיטקטורה של בניינים שנבנו בסבנטיז-אייטיז בנווה אביבים, רמת אביב? וילדע רוגעלך. הבניינים החדשים האלה שסביבכם, כשהכל שם מרובע כזה ומנוכר וכהה עם לבן והמרפסות מסורגות מגעיל וקר? אנטי-רוגעלך. האלבום (והעטיפה) "Gaudi" של אלן פרסונס פרוג'קט מ-1987? שיא של רוגעלך. נורות לד חסכוניות? אנטי-רוגעלך קיצוני. סדרת הקאלט הישראלית "סיפורים לשעת לילה מאוחרת"? וואו איזה רוגעלך! כל ה-Woke הנורא הזה, עם הטירוף הג'נדרי-פלואידי שמושפע מדת ה"פרוגרס" ודת שטיפות המוח הסמויות של נטפליקס? אנטי-רוגעלך. אוקיי, התחלתם להבין. נשאיר משהו ללושה.
"סגנון" זו לגמרי מילת רוגעלך
היה זה הבמאי המיתולוגי בועז דוידזון שהמציא את המושג "בורקס" כז'אנר קולנועי. דוידזון אמר שבורקס מסמן עבורו משהו נעים, חם וטעים ממש כמו הסרטים שלו - בשונה מהמשמעות השלילית שניתנה לצירוף "סרטי-בורקס" בביקורת הקולנוע הישראלית. בהזדמנות אחרת סיפר דוידזון: "בשנת 1971 עשיתי עם אסי דיין סרט בשם 'חצי חצי', ומשום מה הייתה לי פנטזיה שזה יהיה סרט צ'כי, אירופאי ופיוטי כזה. ואז תפסתי את עצמי ושאלתי, מה פתאום סרט צ'כי? אני הרי גדלתי וחייתי בתל אביב. וכמו שהיו אז מערבוני הספגטי האיטלקיים, חשבתי שאני צריך לעשות סרטי בורקס. הביטוי הזה היה כנראה מוצלח מאוד, כי הוא תפס ונשאר עד היום". הרוגעלך הוא סוג של ספין-אוף של המושג "בורקס". טוב, לא בדיוק ספין-אוף, כי למרות שהבורקס אוצר בתוכו משמעויות עמוקות בהרבה ממה שנראה על פני המסך - הוא מתייחס אך ורק לקולנוע. הרוגעלך, לעומת זאת, הוא רב-ממדי.
בהקשר הישראלי, ברור שתור הזהב של הפופ קשור גם למהפך הפוליטי של 1977. בגין שחרר את ישראל מהשלשלאות המפא"יניקיות ופתח את ישראל לעידן חדש של שוק כלכלי שהיה חופשי וליברלי הרבה יותר. כל ענייני הייבוא-ייצוא השתכללו, אנשים יצאו לחו"ל באחוזים ניכרים וחזרו עם השפעות שהתערבבו בים-תיכוניות הישראלית ויצרו ניואנס חדש של רוגעלך ישראלי ייחודי. ב-1992, כל הדבר הזה הגיע לשיא של אסתטיקה ואווירה בסרט "סיפורי תל אביב" של איילת מנחמי ונירית ירון. איזה כיף שפה ושם גם דברים כאלה זמינים לצפיה בנטפליקס.
כאמור, לא כל מה שנוצר בין 1979 ל 1997 הוא רוגעלך. לדוגמה, יהודית רביץ זה לא רוגעלך, וסרט כמו "אלכס חולה אהבה" הוא לא רוגעלך כיוון שהאווירה בו היא אווירת צנע אורבנית שבמרכזה משפחת עולים פשוטים מפולין. יש בו הרבה מאוד, אבל אין בו גלאם. מצד שני, יצירה רוגעלכית מופתית כמו "מלך ליום אחד" של אסי דיין עם גבי עמרני וקרולין לנגפורד היא בהחלט רוגעלך.
"מלך ליום אחד" מצולם כולו בחופי נתניה של תחילת האייטיז, סביב בית מלון ברוטליסטי רוגעלכי מן המניין. הנעימות המערביות היפות של אלי מגן תואמות את הלך הרוח השלו והקסום, וגם הופעת האורח של יוסף שילוח לא מביאה את הסרט למחוזות בורקסיים אלא שומרת על הקו המאופק והמהודר שלו. גבי עמרני, דמות שבחיים האמיתיים חיה והתהוותה (ועדיין מתהווה) באחת משכונות הרוגעלך הכי מובהקות בארץ - קרית קריניצי ברמת גן - מגלם את שוער בית המלון שבתוכו העלילה מתרחשת. כדורמן של בית מלון יוקרתי למדי, עמרני מסמל לא רק את מי שפותח את השער לעולם הרוגעלך, אלא גם את מי שרוצה להיות חלק ממנו.
ליעד לושי: "שימי תבורי הוא דוגמה מצוינת. זמר ישראלי שהצליח הרבה יותר מחלק מהזמרים האשכנזים. ולמה? כי היה לו finesse, הוא נשאר נאמן לעצמו ולא עשה את מה שמצופה מכוכב זמר מזרחי לעשות"
בישראל, פופ של סנדלים וכובע טמבל לא היה קשור לרוגעלך. גם שירי דיכאון טורקיים כבדים, עם כל היופי שבהם, לא היו רוגעלך. הרוגעלך נבע ושגשג מתוך הדבר הזה שאפשר לקרוא לו "פופ מסוגנן". אגב, "סגנון" זו לגמרי מילת רוגעלך.
בינלאומי, מקומי ואדג'י
ליעד לושי - לושה - הוא רייבר בנשמתו ומוזיקאי בעברו. אין מי שמנגן את "Oliver's Army" של אלביס קוסטלו על פסנתר יפה כמו לושה, וכדאי לכם להיכנס לסאונדקלאוד של לושה ולהפציר בו, כמו שגם אני עושה, לחזור להקליט.
הוא נולד בקרית אונו בשיא ימי הרוגעלך - אוקטובר 1986. מדובר באיש סינת'-פופ, גות', ניו-ווייב ו-EBM רציני ביותר, שהוא גם מומחה גדול לאינדי-פופ של עידן הריף ראף התל אביבי. לושה מכיר כל להקה (באמת, כל להקה) שפעלה בין 1999 ל 2009 (למשל Clor, To My Boy ו-Late of the Pier), ובעבר הוא גם ניגן סינת' בלהקת פנטגון המקומית. הוא אוהב לבשל אוכל טראשי במיוחד - עוף בקולה בסגנון פיליפיני זה רק אחד מהספשלס שלו - ואין ידען ממנו בכל הקשור לערים אירופאיות שכוחות אל, אנדרדוגיות, בדגש על ערים שהן לא ערי בירה. בקיצור נמרץ: לושה הוא טיפוס חד-פעמי. מוחו קודח, לפעמים משטויות גמורות, לעתים מהמצאות מאוד מקוריות. הנה שיר קטן שכתבתי עליו בפוסט פייסבוק, אי שם ביולי 2013:
שיר ללושיוס קיסר
יש לי חבר
החלילן מדרום תל אביב
שובל של עופות מוזרים הולכים אחריו
זהו האיש
שבורא הסתעפויות מקו אחד ישר
מערבולות מחטיפים פיליפיניים
אתה לא מבין איך הוא עושה את זה
מכלום, מאבק
הוא טווה תכנית
כרגע, לתכנית יש מסגרת בצבע ירוק זוהר
של חנויות הכל בדולר
יום אחד, חבר, כל זה יהיה שלך
ועכשיו, אחרי כל הטיזרים האלה, נראה שאתם מוכנים לראיון. Here it comes.
ב.ג: בועז גולדברג
ל.ל: ליעד לושי (לושה)
ב.ג: אתה יכול להסביר מה זה "רוגעלך"? מבחינת סטייט אוף מיינד, סטייל, זרם תרבותי, שפה טקסטואלית, עיצובית, מוזיקלית, קולנועית - מהו הרוגעלך?
ל.ל: תחשוב על דבר שהוא גם נאמן לקו הפופ התרבותי הבינלאומי-מערבי באותה תקופה, גם מצליח לשמור על ייחודיות ומקוריות מקומית - ומעל כל זה מצליח לשמור על אדג'יות. לדוגמה, מכתביות של מיקיאגי, פרסומת של דני סנדרסון לבורגראנץ' ב"זאפ לראשון", יומנוער של בוי ג'ורג', המון-המון שירים של קורין אלאל או אנפלאגד של כרמלה גרוס ואגנר בקפולסקי נאות אפקה.
ב.ג: וואו. הייתי מת להיות עכשיו בקפולסקי נאות אפקה ולחוות שם דבר כזה. אתה זוכר איך הגעת ל"רוגעלך"? מה היה הרגע(לך)?
ל.ל: זה היה בימים שהייתי ברילוקיישן בגרמניה. ספרתי שם כבר חמש שנים, והתלבטתי אם להישאר בגרמניה או לעבור למדינה אחרת. אני זוכר שעלה לי בפיד הקליפ "למה לא" של הזמרת שרי. זה לא רוגעלך, זה טיפה לפני הרוגעלך, אבל זה העלה בי מחשבה איך זה ירגיש לחזור לישראל ולגור בדירה בבניין ישראלי טיפוסי מסוף שנות ה-70. ראיתי את עצמי בדירה שמאובזרת בטלפון חוגה כתום, טלוויזיית שארפ צבעונית ומקרר אמקור. אני מכין חביתה וסלט לארוחת ערב עם לחמניית קשר מהצרכניה ושם תקליט של אסתר שמיר בסוף היום. חיים אווריריים, הכי הפוך מהבית החכם של ימינו.
ב.ג: ולמה קראת לזה "רוגעלך"?
ל.ל: תראה, הבורקס הוא מאכל בצקי מלוח ומאוד יומיומי. לעומת זאת, הרוגעלך הוא סוג של קרואסון - וקרואסון יכול להיות גם וגם. זאת אומרת שלרוגעלך יש פוטנציאל מפתיע שלבורקס אין. חוץ מזה, הרוגעלך הוא קינוח, הוא רגע של עילוי, רגע של קסם שמיד שולף אותך מהבנאליות היומיומית.
ב.ג: איפה נמצא הרוגעלך בציר שבין מזרח ומערב? היית אומר שאמן רוגעלך, גם אם הוא ממוצא מזרחי, חייב לוותר על המזרחיות שבו? בקיצור, האם יש דבר כזה "רוגעלך מזרחי"?
ל.ל: לדעתי, אין משהו מקורי במיוחד בלקחת שיר טורקי/ ערבי/ הודי ולדובב אותו לעברית. מצד שני, הרוגעלך מבטא את הישראליות כמשהו ים-תיכוני שמזכיר מדינות כמו איטליה או יוון, ויש בו טוויסט ים תיכוני-ישראלי. בוא נלך קצת אחורה. לדוגמה, שייקה לוי וגברי בנאי מהגששים הם לא ממוצא אשכנזי והם ההוכחה שיצירה ישראלית צריכה להיות נאמנה בראש ובראשונה לאיזשהו קו תרבותי "ישראלי". מהמקומות האלה הרוגעלך בעצם התחיל. תסתכל על יוצרים כמו רמי פורטיס, קורין אלאל, יובל בנאי ואביב גפן. אף אחד מהם לא שומר על "טוהר הגזע" לכאן או לכאן, הם פשוט ישראלים.
ב.ג: אוקיי, אז שימי תבורי מול בן-אל תבורי - תן פרשנות בהקשר הזה.
ל.ל: שימי תבורי הוא דוגמה מצוינת. הוא זמר ישראלי שהצליח הרבה יותר מחלק מהזמרים האשכנזים. ולמה? כי היה לו finesse, הוא נשאר נאמן לעצמו ולא עשה את מה שמצופה מכוכב זמר מזרחי לעשות. זה מוכיח שלרוגעלך אין מוצא אתני אלא נאמנות ליצירה ישראלית אלגנטית עם גלאם וסטייל. משהו רחוק מסנדלים, כובע טמבל ודברים כאלה. בן-אל הוא כבר תוצר של הגלובליזציה שריסקה את כל הייחודיות של הרוגעלך. זה כבר לא אותו אוויר.
ב.ג: סבבה, לגלובליזציה נגיע בהמשך. עכשיו אני נזכר בזמר אריתראי שחי בדרום תל אביב בשם קוברום, שנדלקנו בזמנו על שיר שלו כי מצאנו בזה רוגעלך, ואשכרה הלכנו לחפש אותו סביב התחנה המרכזית החדשה. לפני כמה שנים גילינו גם להקה פלסטינית מבית לחם ומזרח ירושלים בשם Apo & The Apostles. זכור לי שאבחנו שם אנרגיית רוגעלך די צלולה. גם בחופשה שאתה ואני עשינו בעמאן ב-2019 זיהינו כמה מומנטים של רוגעלך. יש אפילו סדרה נטפליקסית ירדנית בשם "Jinn" שמזכירה קצת את "חלומות נעורים" עם דנה אשכנזי. איך אתה מסביר את זה?
ל.ל: זה קטע הא? נראה לי שזה קורה כי ירדן - ואני מאמין שגם אזורים מסוימים ברש״פ - עדיין תקועה בשנות ה-80. זה יכול להתבטא באיזו מסעדת שיפודים עם הרבה ריהוט עץ ומראות ומנורות קריסטל בפנים, בשיר ערבי ישן ומאוד יפה עם סולו שמגיע מסינתיסייזר DX7, או בבניין ממשלתי ברוטליסטי סטייל בניין משרדים ישן בגבעתיים.
אני זוכר שהסתובבנו שם ברחוב עם שם רוגעלכי - "Al-Rainbow Street", ונכנסנו לחנות פוסטרים וטי-שרטים סטייל "תומר מדבקות" בדיזנגוף סנטר של עידן הרוגעלך. היו שם מלא אימאג'ים של פאנק ואנרכיה, ואז מהרמקולים אנחנו שומעים שיר של פינק פלויד מהאלבום "דיוויז'ן בל". זה היה דיסוננס מדהים ומוזר, אני זוכר שאתה, בועז, ממש אהבת את הערבוב הנאיבי הזה. בתל אביב, דבר כזה כבר לא יוכל לקרות לעולם.
ב.ג: כן זה היה מגניב. ואתה יכול לתת דוגמה לרוגעלך ישראלי בכל מיני מדיומים? מוזיקה, קולנוע, טלוויזיה, עיצוב, ארכיטקטורה או כל קטגוריה אחרת שעולה בדעתך.
ל.ל: סרטים כמו "שירת הסירנה" או "דיזנגוף 99" הן דוגמאות מובהקות. במוזיקה, להקות כמו טאטו, הקליק, המכשפות. בטלוויזיה, תוכניות כמו "העולם הערב", "זהו זה" כמובן, ותוכניות אירוח כמו "סיבה למסיבה". בילדים, סדרות מצוירות כמו "עליסה בארץ הפלאות" בגרסה היפנית - עם הפסקול של המלחין הגרמני Christian Bruhn - זה רוגעלך קלאסי. הילדים של היום לא יודעים מה הם מפספסים.
בעיצוב וארכיטקטורה, אי אפשר שלא להזכיר מקומות כמו גן העיר בתל אביב ואפילו התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, עם הצבעוניות שייחדה כל קומה. ב-1993, כשהמתחם נחנך, יכולת להסתובב שם ולהרגיש שאתה בגן-עדן רוגעלכי. זה נשמע משונה היום, אבל צריך להבין איך זה עוצב במקור. עד היום יש שם שרידים עצובים של רוגעלך. מי שמתפקס עליהם, יכול ליהנות שם מחוויה רוגעלכית.
ב.ג: לגמרי. ומה עם מגדל שלום? לדעתי היה שם איזון מושלם בין יוקרה ואיפוק. מעין הוד והדר כזה, שנעלם מהעולם.
ל.ל: כן, מגדל שלום עדיין משדר המון רוגעלך, חיצונית ופנימית. יש בו הרבה שיש וחללים שמשדרים יוקרה שלווה, ההפך מיוקרה נובורישית מנקרת עיניים. מגדל שלום הוא משהו אולטרה-אלגנטי.
ב.ג: למה לדעתך הרוגעלך פרץ דווקא ב-1979? מה היה לפניו?
ל.ל: זאת הייתה הנקודה שבה כבר התחלנו לראות ניצנים של סטנדרטיזציה מסוימת שהיא הגלובליזציה העתידה לבוא, אבל עדיין היה את הייחוד של היצירה המקומית. אותו ייחוד שהלך ודעך החל מ-1997. מקום המדינה היו לנו את הלהקות הצבאיות, שירי העם מערבי השירה בציבור והרוק הישראלי שהתחיל בלהקות הקצב, התפתח עם אריק איינשטיין והמשיך ללהקות כמו כוורת ותמוז. אבל אז, עם פריצת הפאנק, התחלנו לראות רוק ישראלי מסוג אחר.
להקת דודה למשל הייתה סוג של המשך ללהקת כוורת, אבל ללהקת גזוז היה את מזי כהן שהביאה משהו מגניב - שיק של סקא ופלסטיק פופ. זו הסיבה שלהקת דודה זה לא רוגעלך ולהקת גזוז זה רוגעלך. לשלב שלפני הרוגעלך אני קורא "אנטבה", אבל היה גם שלב ביניים, באזור 1977-1978, בין אנטבה לרוגעלך, שלו אני קורא "נואיבה". לא לאנטבה ולא לנואיבה היו את הצבעים, הנצנצים והאלגנטיות של הרוגעלך.
ב.ג: גזוז לא מרגיש לי פלסטיק פופ, אבל אשאל משהו אחר: למה "אסקימו לימון", סרט מאוד צבעוני ופופי, זה לא רוגעלך ו"דיזנגוף 99" כן?
ל.ל: "אסקימו לימון" מתאר את החוויה של צעירים בתל אביב של שנות ה-50. ברנשים די רגילים שאוהבים להיטי רוקנרול, מחפשים בנות וחיים את החיים של כל נער מתבגר נורמטיבי בזמנו. הם לא היו מורדים אז לא היה בהם משהו באמת אדג'י. אם השלישייה היו להקת רוקבילי או תלמידים לאמנות הבאוהאוס, זה היה יכול להיות סוג של רוגעלך. אבל זה לא התסריט.
ליעד לושי: "ככל שהגלובליזציה תפסה תאוצה, כך הרוגעלך איבד מכוחו כי האסתטיקה של הכל כבר כוונה לבינלאומי-אמריקאי. בייחוד הטון העיצובי שהמפעל בסין נתן"
לעומת זאת, "דיזנגוף 99" מתאר את החיים של הצעירים בתל אביב בתקופת הפאנק והשפע התרבותי, ופה נכנס אלמנט הגלאם שהיה כל כך מרכזי ברוגעלך.
תפסת מרובה לא תפסת
ב.ג: ציינת שהרוגעלך מת בשלהי 1997. אני יכול לחשוב על הרבה אירועים שקרו ב-1997 שתומכים בטענה שלך. למשל, המוות של ענבל פרלמוטר. אתה יכול להסביר למה זה קרה דווקא ב-1997?
ל.ל: קודם כל, זו הייתה השנה שבה החלו להיכנס לשימוש, בהתחלה בטפטופים, אפליקציות לשיתוף והורדת קבצים כמו נאפסטר וסולסיק. הנסיכה דיאנה, שהייתה בעיני דמות מאוד רוגעלכית, מתה ב-1997, וגם הבריטפופ כבר היה אחרי השיא ובעצם מת. בריטניה שינתה פאזה, התנתקה מהונג-קונג ובתור מדינה דוברת אנגלית התחילה ללכת לכיוון הגלובליזציה עם הגוון הבינלאומי-אמריקאי. אמנם פתאום לכל המדינות היו Boy Bands וכוכבות פופ משלהן, אבל הם כולם נשמעו אותו הדבר, בדגש על א-ו-ת-ו ה-ד-ב-ר.
ב.ג: אתה יכול לתת דוגמה ללהקה או לאדם שהיה מאוד רוגעלך וכיום, הגם שעדיין פעיל, הוא כבר לא רוגעלך? למה לדעתך הוא/ הלהקה איבדו את זה?
ל.ל: ברי סחרוף, אברי גלעד, אלי יצפאן, יאיר לפיד… המסלול הטבעי של רוב האנשים בתעשייה מתחיל בתוכן נישתי/ אלטרנטיבי, ומגיע בסופו של דבר למיינסטרים. מי שסיימו את המסלול הזה במקביל לפריצת הגלובליזציה התרבותית של 1997 - שהרסה הכל - לא היו מגיעים למיינסטרים לולא זנחו את הממד האדג'י של הרוגעלך.
ב.ג: עצוב. המוות של הרוגעלך קרה בתהליך הדרגתי או מה?
ל.ל: אני חושב שבתחילת שנות ה-2000 כולם רצו להיות חלק מהדבר הגדול הבא, והמעבר לעולם תוכן דיגיטלי אונליין היה כבר בלתי נמנע. ככל שהגלובליזציה תפסה תאוצה, כך הרוגעלך איבד מכוחו כי האסתטיקה של הכל כבר כוונה לבינלאומי-אמריקאי. בייחוד הטון העיצובי שהמפעל בסין נתן. ב-1997 הרוגעלך למעשה מת. מרגע המוות היו עוד כמה שערים, או פעימות, או שלבים. לדוגמה, בישראל, מ-1997 ועד 2004 היה שלב שאני קורא לו "פלורנטין".
פלורנטין?
כן. לקראת סוף 1997 עלתה לשידור הסדרה "פלורנטין". זו הייתה סדרה ממש טובה, שהאנרגיה הכללית שלה הייתה נוירוטית, תזזיתית, כבר לא רוגעלכית, לא גלאמית, לא אלגנטית. גם הסדרה "שמש" עלתה ב-1997. בהתחלה היא עוד הייתה יופי של רוגעלך, היה בה אלמנט מאוד מבדר ומהנה, אבל די מהר היא נהייתה וולגרית, התרחקה מהרוגעלך ובישרה את הגלובליזציה.
ב-2004 התחיל עידן חדש - עידן סרטוני הוידאו. פתאום פורטלים ואתרים כמו "וואלה" או ynet הציעו סרטוני וידאו, ואז התחיל באופן רשמי עידן הגלובליזציה. בהתחלה זה דווקא הגביר את גל האינדי שהתפוצץ אז. אפשר להגיד שב-2004, הגלובליסטים של התרבות לקחו את האינדי-פופ של פרנץ פרדיננד ודומיהם והפכו את הגל הזה למעין פיילוט. טייקוני הדיגיטל רכבו על הגב של להקות אינדי-פופ, ראו שאפשר לייצר הייפ אטומי עם יוטיוב, ואז בעטו בלהקות כמו Clor והחליפו אותן בביונסה. גל האינדי נחלש, הארקטיק מאנקיז החליפו את הגל של פרנץ פרדיננד, והשינויים נהיו מואצים עד שב-2009 הרוגעלך מת באופן סופי ומוחלט.
ב.ג: מה קרה ב-2009?
ל.ל: ב-2009 קרו שני דברים מרכזיים. קודם כל, הסמארטפון נכנס לשימוש המוני וזה שינה את הכל. דבר שני - שקשור לכניסה של הסמארטפונים - הדאבסטפ, שאז גם עבר שינוי והותאם בסאונד שלו לרמקול של סמארטפון. הז'אנר הזה היה הדבר הראשון שקפץ למיינסטרים אחרי שהגלובליזציה השלימה את תהליך ההשתלטות שלה על התרבות בכל העולם. ב-2009 נולדו המון "סניפי גלובליזציה" תת-תרבותיים כאלה, כמו הערסטרים, ההיפסטרים, אנשי הטכנו החדשים. לילד האינדי של 2005 לא היה את המשקפיים של ההיפסטר של 2010. ב-2010 נוצרה הדמות הגנרית של הג'נדר-פלואיד הטבעוני במשקפי ההיפסטר, וב-2011 המושג "היפסטר" כבר היה שגור לגמרי.
ליעד לושי: "לפחות בהקשר של רוק ישראלי, אני יכול לחשוב על להקת המסך הלבן כ'ניאו-רוגעלך'. לדעתי, הם הפופלקס של העידן הזה. גם רסקו תופס כרוגעלך"
זאת אומרת שבתחילת העשור הקודם הדברים כבר נולדו מקולקלים.
בדיוק. כל נישה שנחשבה למגניבה הפכה לטרנד מגעיל שמדברים עליו בשיחות ברזיה של סאחים. הגלובליזציה הקפיצה למיינסטרים - או בעצם נירמלה - אפילו את ה-BDSM, עם הסרט "חמישים גוונים של אפור". וזהו, היום ה-AI של ספוטיפיי ימליץ לך על להקה, אפילו לא מישהו בצ'אט של תוכנות לשיתוף קבצים. כל זה בישר את הפופ העכשווי סטייל איגי אזלייה, שהוא לא יותר מרסק מסריח של פסאודו-מיניות לוציפריאנית כזאת. נכנס פה כל העניין של "העצמה נשית" אבל בעצם עשו מהכל פורנו. זה ממש ההיפוך של הרוגעלך.
ב.ג: לגמרי מסכים. בהתחלה אהבתי את החרא הזה, הסקסיות של הטראפ וכל הדבר, עד שהבנתי מה עומד מאחורי זה. וזה כל כך אירוני. אני חושב על שם הלהקה הבריטית Pop Will Eat Itself. זה מה שקרה, לא ככה? הגלובליזציה הפכה למפלצת פופ שאכלה את עצמה. האינטרנט דפק את כל הווייב. ותראה, כבר בסיקסטיז, מרשל מקלוהן המציא את המושג Allatonceness שמדבר בדיוק על זה. השאלה היא האם, בשביל לקבל בחזרה עולם שבו הרוגעלך שוב חי, היית מוכן לוותר על עולם אינטרנטי?
ל.ל: לא. כי ללא האינטרנט לא נוכל לגשת להרבה תכני רוגעלך ולהיחשף לכל מיני Hidden Gems.
ב.ג: ובהקשר הזה, אם האינטרנט דפק את הווייב והרוגעלך מתגלם גם באנרגיה-עוקפת-מילים, האם יתכן שדווקא בתוך חברה מסוימת שלא נמחצה תחת מכבש הגלובליזציה - המגזר החרדי בישראל למשל - הרוגעלך חי ומקבל ביטויים מפתיעים?
ל.ל: בהחלט. למשל, באמצע שנות ה-2000, בזמן שהעולם כבר היה חזק בגלובליזציה, הקולנוע החרדי גילם משהו תמים ולא נגוע. או מעדניות של חרדים, שמרגישות כמו מכולת שכונתית של שנות ה-80.
ב.ג: מגניב. כשיבוא הסתיו נעשה סיבוב בבני ברק. שאלה אחרונה: לפני כמה ימים ראיתי את "השוטר מבוורלי הילס 4", החדש של אדי מרפי, סרט שאיכשהו מצליח להחיות קצת את רוח הרוגעלך 30 שנה אחרי החלק השלישי. איפה אתה רואה את הרוגעלך מתגלם בימינו? בעולם, בישראל - האם יש דבר כזה "שרידי רוגעלך" או אפילו "ניאו-רוגעלך"?
ל.ל: אני יודע שזוגתך ואתה יושבים בלובי של מלון הילטון. זו דוגמה מצוינת לשרידי רוגעלך. בכל הנוגע ל"ניאו-רוגעלך", אולי בעוד עשור או שניים נוכל לראות מה היה הניאו-רוגעלך של היום. זאת אומרת, משהו ישראלי מפואר ומאופק, שעומד בניגוד גמור לבינוניות הישראלית החדשה בדמות כרטיס לגולדן רינג בהופעה של עידן רייכל או של נועה קירל. לפחות בהקשר של רוק ישראלי, אני יכול לחשוב על להקת המסך הלבן. לדעתי, הם הפופלקס של העידן הזה. גם רסקו תופס כרוגעלך, בהחלט. אבל מה שלא יהיה, בעולם ההיפר-דיגיטלי הזה של הימים האלה, סדרה רוגעלכית כמו "רמת אביב ג'" כבר לא נקבל לעולם.
*תודה מיוחדת לדורין שאולי, שסייעה בהכנת כתבה זו
コメント