לאורך כל שנות היצירה שלו ידע דן תורן להיות המאפשר הגדול, והסיבה שהוא בכלל התחבר עם מישהו יצירתית זה כדי לקבל ממנו איזה אקס פקטור מעניין. דיסק מפורק #1: מבט פנורמי על אלבומו הרביעי של תורן, "כלבי רוח" - כולל ראיונות מיוחדים עם שרון קנטור ואודי קומראן
מאת: בועז גולדברג
רוח הזמן: בין עולמות
יש אלבומים כאלה, אני קורא להם אלבומים מסמנים, שנוצרים בין שני עולמות. כזה הוא "כלבי רוח" של דן תורן, שנוצר עדיין בתנאים של העולם הקודם אבל ממש על הגבול, רגע לפני שהשד הדיגיטלי יצא מהבקבוק ובהדרגה שינה מהותית ובו זמנית הן את חוויית השמיעה והן את חוויית ההקלטה. "כלבי רוח", שהוקלט בחורף 1997 ויצא ב"הד ארצי" בהמשך השנה, הספיק ליהנות מתקציב שבערך שנה מאוחר יותר כבר יהיה שמור לרשימה מצומצמת בהרבה. אבל ב-1997, כמה רגעים לפני "נאפסטר" ובוננזת עולם ההורדות (נאפסטר ודומיו, שבישרו את מייספייס, שבישר את יוטיוב, שבישר את ג'ננת הסטרימינג והרשתות החברתיות) - רגעים ספורים לפני שכל זה התחיל, אלבום של דן תורן היה דבר גדול ומצופה שהושקע בו המון כסף מצד חברת התקליטים.
לא שלשחרור מכבלי הלייבלים הגדולים לא היו גם צדדים טובים. ברור שהיו. אבל לא לכל יוצר מחמיאות הפקות צנועות או הפקות אינדי לו-פיי. לדן תורן, שבאופיו היה עניו, דווקא התאים מאוד אלבום מושקע עם מפיק מוזיקלי בקליבר רוקרי כמו חיים רומנו ואריזה גרפית בהתאם. זה בהחלט החמיא לו. קל לדמיין את תורן, שהיה רחוק מלהיות מפלצת-אגו מושחתת, מסתפק בהרבה פחות מזה. במצב הדברים הזה - במציאות הפופ המתנדנדת והמשתנה של 1997 - היה לנו מזל גדול ש"כלבי רוח" הוקלט לפני שהשד הדיגיטלי הספיק לצאת מהבקבוק. חיים רומנו בחיים לא היה מגויס לאלבום של תורן בשנות האלפיים. תכלס, אפילו לא כעבור שנה.
צריך להבין שדן תורן הוא מראדונה של מילים ואנרגיה, אבל כדי שהמראדונה יתממש, חייבים לתת לו לשחק במגרש שלו. כדי שהאנרגיה המיוחדת של דן תפרוץ החוצה - כדי שדן יוכל ללהטט במילים ולשיר אותם בחלוקת השורות המיוחדת שלו - הוא חייב את השפה המתאימה לו. ובמקרה של דן, ללא ספק - ואבא שלו, אילן תורן, אפילו התייחס לזה בהספד קורע לב בהלווייה של דן - השפה המתאימה היא עברית ורק עברית. קחו מדן את העברית, וזה יהיה כמו לתת למראדונה את הכדור הלא נכון במגרש הלא נכון.
דן גם אמר את זה מפורשות, בראיון לליקי אגינסקי בעיתון "חדשות", בנובמבר 1993. ליקי, שהייתה אשתו של מאיר גולדברג ושבהשראתה כתב דן את אחד הלהיטים הכיפיים של "כלבי רוח" - "ליקי" - שואלת את תורן אם בימיו כעוזר הפקה ב-Mtv לונדון הוא ניסה לשיר באנגלית. התשובה של תורן הייתה חד-משמעית: "באנגלית כל הדקויות הולכות לאיבוד". תורן הקליט מעט מאוד שירים באנגלית. הוא ניסה כמה כאלה כשנה אחרי הקלטת "כלבי רוח", במסגרת אלבום משותף עם אורי תכלת בשם "כפתור לא גמור". ואכן, תורן שר באנגלית זה שווה ערך למראדונה משחק בכדור, אבל בכדור הלא נכון, במגרש הלא נכון.
אבל זה מעבר לעברית. מבחינה אסתטית - ויזואלית ומוזיקלית - המקרה של "כלבי רוח" הוא סערה מושלמת. לשם השוואה, אלבומו הקודם של תורן מ-1996, "יורד נמוך", קיבל מהמפיק ברי סחרוף מעטפת אחרת, הייתי אומר נוגה, מעט אפלולית וטעונה. ביחס אליו, "כלבי רוח" הרבה יותר שמח וצבעוני בתדר שלו, מין קינק ישראלי חצי-פארודי. רומנו מפיק אותו כמעט עשרים שנה אחרי שהוא מפיק את "פלונטר" של פורטיס, וכשלוש שנים אחרי שהוא מפיק את השלאגר המטורף של זקני צפת, הלוא הוא "האלבום השני". למעשה, אפשר לראות את "כלבי רוח" של תורן כבישור של הזבובים: תורן, אורי תכלת (תופים) ועמית לירון (גיטרה חשמלית) היו מעמודי התווך של הסופרגרופ המדובר שנולד בשלהי אותה שנה, ובהופעות של 1998 הזבובים אף ביצעו את "ליקי".
זבוב גדול אחר, מאור כהן, תורם ל"כלבי רוח" רישום מוצלח של כלבים אנושיים (על כך בהמשך, בראיון מיוחד עם הצלמת ומעצבת העטיפה, שרון קנטור); וגם השתתף בלחן של אחד השירים החזקים באלבום, "איך ואם מתי". במילים אחרות, היה משהו באמת מיוחד בתלכיד הלהקתי הספציפי הזה. עובדה שהוא הוכיח את עצמו ביג טיים גם ב"כלבי רוח" וגם במסגרת הזבובים.
ב-2019, בטור אורח ב"זמן ישראל", ניסה תורן להסביר למה הוא לא צופה באירוויזיון. "האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל?", הוא שאל, "למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה". אני דווקא נוהג לצפות באירוויזיון ומאוד מסכים עם האבחנה של תורן, רק שאצלי ה"איך" חשוב יותר מה"מה", כי אצלי אין הפרדה ביניהם, וה"איך" מתפקד כ"מה" לכל דבר.
ואז, לשמוע את דן תורן שר את שיר הנושא של האלבום ויוצא לקטע קברט אינסטרומנטלי שמהדהד לדן השחקן שר ורוקד בהצגת קברט בדמותו של עופר בסרט "עתליה" (עקיבא טבת, 1984), זה חתיכת "איך". לקבל את דן שר את "אחרי שהקיץ יגמר" על רקע מפוחית וגיטרות סלייד יפהפיות של עמית לירון וקולות ליווי עוטפים, זה חתיכת "איך" שהיא לא פחות מרובין היצ'קוק ישראלי ואף יותר ממנו (ועל כך ירחיב בהמשך טכנאי ההקלטות הבכיר אודי קומראן, שהקליט את "כלבי רוח").
לזכות בהפתעת-אמצע-אלבום כמו "חלומות טלוויזיה" - השיר היחיד באלבום שהופק בברוקלין בידי הכוכב המוזיקלי רע מוכיח - בסאונד אלקטרו-אקוסטי של אופוריית אקסטזי מקומפרסת לפנים, זה חתיכת "איך". וכאמור, הפזמון הסוחף של "איך ואם מתי", שעושה את זה בלי לרדת למחוזות השמאלץ הדביקים, זה חתיכת "איך". ואיך שדן מחלק את המילים ב"עוד סיבוב", מילים שמתפצפצות לו על הביט - והיי, זה לא אמינם ולא היפ-הופ אלא דן תורן ורוק ישראלי - זה חתיכת "איך". ואפשר להמשיך את זה עוד ועוד ועוד. "איך" היא גם המילה שלא יוצאת לי מהראש מאז אותו ערב של יום רביעי ה-29.5.24, היום שבו דן תורן, הגבר הקולח, החמוד, המוכשר, הכריזמטי, החתיך, היצירתי, העניו, האקלקטי, האמן, החכם, הישראלי - הלך לנו. איך?
מחווה אובססיבית למסחריות פרימיטיבית
ללא ספק, אחד המפתחות להבנת רוח האלבום טמון בעטיפה הפרועה שצילמה שרון קנטור ושעוצבה על ידי קנטור והדר קפלן. שרון קנטור, סופרת ומבקרת, מוזיקאית, שדרנית רדיו, במאית קליפים ומגישה אגדית של תוכניות מוזיקה בטלוויזיה, מפרשת ומבארת.
ש.ק: שרון קנטור
ב.ג: בועז גולדברג
ב.ג: איך התנהל תהליך העבודה על העטיפה? שמעת את האלבום במלואו ואז באו רעיונות? עד כמה דן היה מעורב ומה את זוכרת מהדיאלוג ביניכם שם?
ש.ק: בתקופה הזו לדעתי גרנו יחד, דן ואני, ברוטשילד. זו הפעם השנייה בה היינו שותפים לדירה - כלומר דן היה שוכר דירות וניאות להכניס אותי אליהן בנדודים שלי ובזמנים השונים והמשונים שעברו עלי - ככה שכל השירים נכתבו בתוך החיים האלו, בבית, דן עם האקוסטית בסלון - הוא תמיד ישב עם גיטרה ותמיד בדק משהו, איזה ליין או מהלך.
הקטע של דן הוא פחות להיות "מעורב" אלא להיות "מאפשר". לאורך כל שנות היצירה שלו הוא המאפשר הגדול. הסיבה שהוא בכלל מתחבר עם מישהו יצירתית זה כדי לקבל ממנו את מה שיש לבנאדם הזה לתת. הוא נהנה לבוא אל תוך המוח וההעדפה של הבנאדם השני ויודע שהסינתזה תקרה מעצם המפגש של שתי היצירות: במקרה הזה של מוזיקה ושל צילומים ועטיפה. בתקופה הזאת צילמתי כל הזמן. כחלק משיתופי הפעולה הרבים מאוד שלי עם דן צילמתי מאוחר יותר גם את תמונות הסטילס שבעטיפה של הזבובים ואת צילומי העטיפה והיח"צ של יהודית רביץ בתקופה שדן עבד איתה על "געגוע".
את "כלבי רוח" הפיק חיים רומנו - הוא גם מצולם שם, רכון ללא חולצה ליד כספת. הרוח של "כלבי רוח" - בכתיבה, בעשיה, בנגינה, ניסתה להיות קצת כזאת, סיקסטיז-סבנטיזית, קצת סליזית, או דחקה על סליזיות - גיטרות חסרות בושה, קאובל... לא אינדי ולא פולק אלא רוקנרול קצת מצחיק - מה שהמשיך אחר כך גם בזבובים. נדמה לי שלא מעט מזה זה גם הנוכחות של עמית לירון שאחראי על חלק מהלחנים ועל האטיטיוד. אני חושבת שהיה ברור שהארט צריך לשקף את הרוח הזו: גברים מיוזעים בלי חולצה שיודעים שלהיות גבר מיוזע בלי חולצה זה נחשק ונלעג בוזמנית.
שרון קנטור: "הצילומים עם אורלי ויינרמן בשדה החרציות היו בשטח שהיה אז פתוח, בין פנקס לארלוזרוב, על דרך נמיר, רגע לפני המגדלים המזרחיים, כשכבר ידעתי שהמרחב יתמעט. אפשר לראות את הסימון של הטרקטורים בשביל החום שבאחד הצילומים"
ב.ג: בחוברת הדיסק בחרת להכניס הרבה צילומים, שכמעט כל אחד מהם מתאר סיטואציה או סצנה שונה. דן בלבוש קומוניסטי, הלהקה כצוות מנתחים, דן מול אורלי ויינרמן בשדה חרציות, הלהקה סביב מודל אוזן, דן וחבר להקה מעשנים יחד באותה מיטה, וכמובן - הדמות של דן בבגד ים נשי מלא וכובע ים נשי פרחוני. ספרי לי קצת על כל תמונה, ומה ניסית להעביר דרך האוסף הזה.
ש.ק: כן, זה עמוס, הא?... הצילומים שמופיעים בחוברת הגדולה בעצם ליוו כל אחד מהסינגלים ואז אוגדו לתוך העטיפה של האלבום. כלומר במקור יש פחות עומס. היו לנו שני ימי צילום: האחד - עם אורלי ויינרמן בשדה החרציות - היה בשטח שהיה אז פתוח, בין פנקס לארלוזרוב, על דרך נמיר. רגע לפני המגדלים המזרחיים עם שמות הגוף (?Yoo? We) - אבל כשכבר ידעתי שהם יהיו, ידעתי שהמרחב יתמעט. אפשר כבר לראות את הסימון של הטרקטורים בשביל החום שבאחד הצילומים.
אני מאוד אוהבת חרציות, הן גם הכי יפות וזוהרות, וגם צומחות בכל מקום, הן מלכות האביב של השוליים והעזובה. יום הצילום השני גם הוא הוקדש ללוקיישן שידענו שעומד להיעלם: מלון רמת אביב. מעולם לא לנתי בו, אבל בילדותי הייתי הולכת לבריכה שם. ידעתי שזה מקום מהמם, עשיתי סיור לוקיישן ובחרתי את כל החללים. כל מה שרואים בצילומים האחרים צולם שם - בחדרים, בבריכה, בקבלה ובאולמות דיון/חדרי ישיבות כאלו שהיו שם.
אני שמחה שהנצחתי את המקום הזה, ומאוד מקווה למצוא את שאר הפריימים ואולי גם את הפילמים כי הסטים מכילים פשוט עשרות צילומים, והיה קשה לבחור. בשנים האלו נסעתי הרבה לאמריקה ובתוך אמריקה - גם הוידאו של "שוב השקר הזה" בעצם מורכב מצילומי סופר8 של נסיעה שלי, עם אורן קפלן ויואב רודה - והיה לי אוסף מכובד של גלויות תיירות איומות/יפהפיות, משפע של מקומות קטנים וחסרי חן, משנות ה-50 עד ה-80 (כשגם אלו מהאייטיז נראות פיפטיז) שכללו דברים כמו תצלומי תקריב של קינוחים, מוטלים עם נוף מרהיב לכביש, מנהל המלון - כך נקרא הסט של דן במדים, זה לא קומוניסטי, זה מחויב לאתוס העבודה והאירוח! - מצביע בגאווה על חדר אוכל או צנרת, חדר ישיבות עם צוות נחוש, שקפים ושולחנות פורמייקה.
הרבה פער פריפריאלי בלוזי וגם מצחיק בין כוונות שיווקיות לבין תוצאה אסתטית, ובין הרצינות החמורה והאופטימית של הקפיטליזם של אמצע המאה ה-20, כפי שהוא נראה בעיניים הפוסט מודרניות של אמצע הניינטיז. אז הרעיון היה לייצר מחווה פארודית-אוהבת לסוג הזה של האמנות השיווקית האמריקאית, יחד עם הרוקנרול שהזכרנו קודם, עם נגיעות של גלאם גברי ושעיר נוסח להקות הקצב וגם אובסקיוריטי מיני נוסח ניו יורק דולז. אבל שמח, וישראלי - הסמים הם וויד ומיץ-פז, והאור הוא האור של הקיץ שלנו. ובעיקר זה מצחיק - או היה מצחיק לשעתו - הניעה בין האסתטי למגוחך ובין האינטימי לציבורי. רוב הזמן התפוצצנו מצחוק. בשרוול הבאמת עמוס הזה - שעיצבתי עם הדר קפלן - הצילומים שובצו בתוך רקעים של טפטים, יש בהם עבודת פרטים משוגעת ומחוות קטנות.
שרון קנטור: "מאור כהן בעצם צייר את אחד הצילומים שלי. זה אותו החדר במלון שיש על העטיפה. קל לראות את הכלב-דן - הכלדן כמו שדן היה ודאי שמח לקרוא לו, עם כובע הים הפרחוני באמצע"
הרקע התכול, למשל, דמוי אריחי האמבטיה, שגם נמצא מתחת לדיסק, הוא חלק מקמפיין התהייה האורבני הגדול שלי: "מי מעצב את המזרקות בתל אביב?". רובן נראו - וחלקן עדיין - כמו משהו שלא עוצב על ידי מעצב, אלא על ידי עובדי עיריה אקראיים בשת"פ עם יצרני קרמיקה. את המדבקה שעל הדלת מאחורי "מנהל המלון" שינינו מ BUDGET ל BOOGIE. או הכיתוב המטופש "נופש ואיכות חיים!" שמופיע מאחור, כמובן בפונט גוטמן-לייט-בראש. לא יכולתי להרפות והעבודה הזו לקחה הרבה יותר מדי זמן. הרבה דברים שעשיתי בתקופה הזו היו בסגנון הזה שבעצם יש לו מילה אחת: טראשי. אני חושבת על הקליפ של קרם ברולה ל"בייבי רחם", אבל גם על "תטרוף אותך" של האחים פורטיס. ברור שזו אסתטיקה שאפשר לסווג אותה ב"מאוד ניינטיז" ולסגור סיפור, אבל נדמה לי שכרגיל, ככל שהשנים נוקפות, מתחדד סגנון ברור, שגם יכול לחזור ככזה בגלגל הרטרו.
ב.ג: הבחירה להכניס את הרישום של מאור כהן עם הכלבים האנושיים - איך נוצר החיבור? מאור הציע את עצמו? ושל מי הכתב מתחת?
ש.ק: אם השפה של הצד הצבעוני של העטיפה היא מחווה אובססיבית למסחריות פרימיטיבית, הצד השני אמור היה לייצג את החיים שלי או של רבים מאיתנו כמו שהיו באמת, חיי DIY. זירוקס, קולאז'ים, בלגן, יותר אפור משחור לבן, יותר מעורפל מחד, חיתוכים רעים, עבודה ידנית, מלוכלכת. הצילומים שברקע הם יותר אאוטים של הסטים. יש שם גם מקרוני ששמתי במכונת זירוקס, בהצהרת מחויבות לאתוס. כאן גם משתלב הציור של מאור, שבעצם צייר את אחד הצילומים שלי. זה אותו החדר במלון שיש על העטיפה. קל לראות את הכלב-דן - הכלדן כמו שדן היה ודאי שמח לקרוא לו, עם כובע הים הפרחוני באמצע, ולמשל - עמית לירון הוא עכשיו עמית לידוג, מסית את הוילון מימין מאחור. זה ציור מעולה ואני לא זוכרת אם דן ביקש ממנו, אם הוא עשה סקיצה מעצמו, אם אני ראיתי משהו ואז ביקשתי... באמת לא זוכרת אבל זה מייצג שוב את גישת השיתוף של דן. הכתב מתחת הוא שלי. גם הכיתוב "כלבי רוח" בפרונט הוא שלי.
ב.ג: האם הייתה לך כוונה לעשות משהו שונה לחלוטין מעטיפת האלבום שקדם ל"כלבי רוח" - "יורד נמוך"? כי הייתי אומר שיצרת משהו מאוד שונה ממה שתמר קרוון עשתה.
ש.ק: שוב, אני חושבת שזה התאים ל"כלבי רוח", וללהקה שהיתה עם דן אז. העבודה של תמר קרוון נהדרת ואלגנטית, אני לא בנאדם אלגנטי במיוחד. אגב, האלבום ההוא הרבה יותר הצליח.
הסשנים של רומנו
אודי קומראן הוא טכנאי הקלטות בכיר (באנגלית זה נשמע יותר טוב - Sound Engineer), שברזומה העשיר מאוד שלו כמעט 300 אלבומים (!). אחד השיאים שרשם קומראן היה לפני עשור בדיוק, כשזכה לעשות מאסטרינג לאלבום של להקת גונג האגדית של דייוויד אלן, שהיה למעשה האלבום האחרון שאלן הספיק להוציא בחייו. אותו קומראן היה טכנאי ההקלטות ב"כלבי רוח", ועכשיו הוא מתאר מה הלך שם.
א.ק: אודי קומראן
ב.ג: בועז גולדברג
ב.ג: איך היה לעבוד עם דן, ואיך ראית את הדינמיקה בין דן לחיים רומנו ובין דן לנגנים, מבחינת עיצוב הסאונד ובכלל?
א.ק: מהרגע הראשון דן היה מאוד ידידותי ותמיד בגובה העיניים. הגעתי לפרויקט הזה בהמלצתו של חברי עמית לירון שניגן את הגיטרות באלבום. עמית עבד איתי באולפני סיגמא, שם הכרנו. ברטרוספקט, אני מבין שהפקת האלבום הזה הייתה עבודת צוות של מפגש דורות. חיים רומנו הביא איתו ניסיון, הילה ואוטוריטה. את חיים הכרתי מכל מיני סשנים שעשיתי בסיגמא, וכמובן כאחד שגדל בשנות השבעים הייתי לגמרי מודע לא רק למעלליו עם הצ׳רצ׳ילים אלא גם לכך שהפיק את אלבום הבכורה של אריאל זילבר וסיפק את הגיטרות הנפלאות ל"בסוף היום" הנהדר של מתי כספי.
הלהקה שניגנה באלבום - עמית לירון, אורי תכלת ויוסי עזר - כולם היו צעירים, מוכשרים ודעתנים. אנוכי, בוגר של SAE לונדון ועם יותר מעשור של ניסיון, בדיוק סיימתי אלבום עם אורפנד לנד ואת "מטבח אקוסטי" עם נקמת הטרקטור. האלבום הזה מתאפיין בסאונד גיטרות סבנטיז שהביא עמית לירון עם גיטרות ומגברים מובחרים ונגינת תופים חכמה ויצירתית של אורי תכלת. יוסי עזר מלהקת פורטרט ניגן בס, וכמובן שדן היה במיטבו עם גוון קול מלא ונוכח.
אודי קומראן: "ניסיתי לדובב את דן בנוגע למשמעות, והוא בנימה כזאת מבוישת ומתנצלת פטר אותי ב: 'תנסה להבין בעצמך'. זאת התשובה הכי טובה. הוא סמך על המאזין שיקשיב, יפתח ויפליג בדמיונו"
דן היה צריך לתמרן בין כולנו - היה מן מתח בריא כזה. רצינו שהאלבום ישמע חיוני ונוכח ובשמיעה חוזרת נראה לי שדי הצלחנו. זה אלבום מופק ומעובד אך בניגוד לימינו ללא תיקונים אינסופיים וליטושים מייגעים. פשוט נגינה חיה של נגנים חיים. התפקיד של המפיק והטכנאי הוא לתפוס את הרגע ולתעד את הקסם שמחוללת הנגינה.
אני נזכר בערגה בתקופה של המחצית השנייה של הניינטיז. מבחינתי, אלו היו הימים שהרגשתי שאני מתחיל לממש את עצמי, רגע לפני קפיצת דרך במסע האישי שלי. הערגה הזאת קשורה גם לאספקט הטכנולוגי - אלה היו ההפקות האחרונות בהן הקלטנו עם מכונות ומיקססנו הכל דרך קונסולות אנלוגיות.
ב.ג: ספר על ימי ההקלטה - כמה זמן זה נמשך, מה הייתה האווירה באולפן?
א.ק: האלבום הוקלט בסוף 96' תחילת 97', לא זכור לי במדויק כמה זמן הוקצב אך מכיוון שמומן על ידי חברת תקליטים היינו חייבים לעמוד בלוחות זמנים ולתת עבודה ותוצר. הקלטנו באולפן של יוסי עזר בנמל תל אביב, שבאותם ימים היה נטוש וחבוי כזה ונתן הרגשה של מין שטח הפקר. האולפן היה בעצם בנוי בתוך שתי מכולות עם חדר נגנים די בסיסי וחדר בקרה קטן. מבחינת תוכן, האווירה הייתה ממש משוחררת ולא פורמלית, עם חופש לבטא את דעתך ובלי הרבה אילוצים או לחץ חיצוני מחברת התקליטים. היינו די חופשיים לקחת החלטות עצמאיות שביטאו חופש אמנותי.
ב.ג: על איזה שיר הכי אהבת לעבוד?
א.ק: נראה לי ששיר הפתיחה - "כלבי רוח" - היה הכי כיפי וככה הוא גם נשמע לי היום. יש בו מן הרגשה של מרחב פתוח ומידה מסוימת של מסתורין. מעל הכל, בשיר הזה דן נשמע לי הכי במיטבו - אני זוכר שהטקסט סיקרן אותי כי לא ממש הבנתי אותו, אבל הוא היה ממש אפקטיבי בלהכניס אותך לאווירה של עולם לא מוכר. ניסיתי לדובב את דן בנוגע למשמעות, והוא בנימה כזאת מבוישת ומתנצלת פטר אותי ב: "תנסה להבין בעצמך". בדיעבד, זאת התשובה הכי טובה, כי במקום לפרש את עצמו ולפרוט לפרוטות את השירה שכתב הוא סומך על המאזין שיקשיב, יפתח ויפליג בדמיונו. אני מתגעגע לכתיבה כזאת מעורפלת, אניגמטית משהו.
ב.ג: זכורה לך איזו אנקדוטה מיוחדת מימי ההקלטה?
א.ק: כן, אנקדוטה יפה מהקלטת התופים. אני נזכר שבחרתי בקפידה את המיקרופונים, שאת חלקם הבאתי בעצמי. הצבנו אותם מסביב למערכת תופים של תכלת, והתחלנו להקשיב ולאזן ביניהם. התוצאה נשמעה לנו טובה ומספקת וכבר היינו מוכנים להקליט, ואז נזכרתי שחיברתי גם מיקרופון תקשורת המשמש אותנו בחדר הבקרה לשמוע ולתקשר עם הנגנים בחדר ההקלטה.
פתחתי את המיקרופון הזה בזמן שתכלת ניגן ופשוט נדהמנו מהיופי שהוא הוסיף לגוון של התופים. נכנסתי לחדר הנגנים ואני רואה שהמיקרופון מונח על מזגן רצפתי שהיה בחדר ומכוון בכלל לתקרה. זה גרם לי ממש להשתומם. בחיים לא הייתי מגיע לכזה קסם, עם כל הידע והניסיון שכבר היו לי. זה היה מה שנקרא fantastic mistake, סוג של תרחיש שקורה לנו הרבה בחיים וכדאי ללמוד לזהות ולאמץ אותו. כמובן שהיה לנו מזל כי ההקלטות היו בחורף, כך שאפשר היה להקליט בלי שהמזגן יעבוד. אם זה היה קורה בקיץ, הייתי ניצב בפני דילמה קשה.
Comments