כבר עשרים שנה שג'ו רוזן יוצר שירים מדבקים שממשיכים את שושלת האינדי שהחלה בנושאי המגבעת. מלהקת הקאלט התל אביבית שלו, המצב השלישי, ועד לבום היצירתי שהוא חווה בברלין, זהו סיפורו של הרוקר שמקליט קאברים לקייט בוש, נוודי האוכף, להקת רעש ואתניקס - וזה תמיד נשמע לגמרי שלו
מאת: בועז גולדברג
בזמן האחרון אני שואל את עצמי מתי בפעם האחרונה קראתי ראיון עם אישיות רוק מקומית מעניינת ולא ממוחזרת. פודקאסטים אני שומע, אין ספק שיש דברים יפים, אבל לווייב של ראיון בטקסט יש את הקסם שלו.
כבר הרבה זמן מתחשק לי לראיין את ג'ו רוזן, אחת הדמויות-רוק היותר מעניינות שידעה ישראל. בשנים האחרונות ג'ו נמצא בתנופה יצירתית. עניין אותי לחזור אליו עכשיו, כשהוא חי בברלין כבר כמעט 14 שנה, יותר מעשור וחצי מאז ראיינתי אותו במסגרת כתבה על להקתו דאז, המצב השלישי. אז עשיתי את זה.
איך לתאר את ג'ו בכמה מילים מבחינה מוזיקלית? בימיו כסולן-בסיסט של המצב השלישי, אפשר היה למקם את השירה שלו על ציר הPאנק. היום הוא כבר כמה לבלים קדימה משם. אבל אם לנסות להסביר את השורשים שלו, אז קודם לציין שקיים הבדל מהותי בין הפאנק האנגלי המוקדם לזה האמריקאי. באמריקאי, אם תיקחו להקות אייקוניות כמו הראמונז, הסטוג'ס והמיספיטס, תמיד תמצאו מאחוריהן זמר שיודע לשיר. נגיד, ג'ואי ראמון, איגי פופ, גלן דנזיג - כולם היו מה שנקרא established singers עוד מהצעדים הראשונים של הלהקות שלהם. אצל הבריטים העניין הוא אחר. יכולת להיות נגיד ג'וני רוטן, שלא באמת ידע לשיר אבל שר מדהים. לענייננו, ג'ו משתייך לציר הבריטי של האסכולה. מצד שני, ג'ו מושפע עמוקות מפאוור-פופ אמריקאי סטייל Weezer ושאר נגזרותיה. בסוף, כמו אצל כל אמן טוב באמת, אי אפשר לשייך את ג'ו למחנה כזה או אחר באופן מובהק, וזה בדיוק העניין אצלו.
לפני שנגיע לראיון העכשווי, אתן כאן את הפסקאות שפותחות את הכתבה שלי בעיתון "העיר" על המצב השלישי, שפורסמה במאי 2009 (טיפה קיצרתי):
מארק ג'ייקובס, מעצב אופנה אמריקאי מאוד לא סטנדרטי, הסביר פעם בראיון שטרנדים קיימים רק בשביל אנשים שלא באמת מבינים באופנה. כלומר, אנשים שבאמת מחוברים לאופנה לא יכולים להיות בתוך טרנד מסוים, כי הטרנד בעצם בא באיחור, הוא כבר משהו קיים - הוא משהו טחון. וכך, בשעה שהאופנה (ג'ייקובס קורא לאופנה "רוח הזמן") עפה קדימה, הטרנד הוא לא יותר משאריות שאוכלי נבלות חוגגים עליהם. ג'ייקובס מאמין ברוח הזמן, ומדבר על "קלאסיקה" כעל דבר נצחי. משהו שמקובל בכל הזמנים ולא משנה לאיזו מדינה תיסעו. קלאסיקה, כמו סרז' גיינסבורג. כמו נעלי מוקסין וחולצת ג'ינס. כמו כובע פנמה מקומט. כמו נעלי לקה שחורות. כמו חצאית מיני אדומה. כמו חולצת נקודות ומטפחת משי…
אנשים הרבה פעמים מנסים לקרוא את היופי דרך סכמות שהם רגילים לראות. דרך "קונספט". בהקשר מוזיקלי, אפשר לדבר על ז'אנר. אנשים ממהרים לפענח. לא משאירים מספיק מקום לאימפולסיביות. חוסמים את היכולת להתרגש. ברנסנס היה את עידן היופי ואולי לאנשים היה הרבה פחות צורך לפענח, אבל עכשיו אנשים פחות מאמינים. הם מאמינים רק למה שהם כאילו "מבינים". וזה גם מה שסותם אותם…
שני שירים של המצב השלישי - "רשלנות רפואית" ו"מונטריאול" - כבר הושמעו לא מעט ב- 106fm ("רשלנות" אפילו היה שיר השנה אצל לאון פלדמן), אבל אלה איכשהו חלפו לידי. ג'ו "מר צרצר" רוזן, הסולן-בסיסט של המצב, עושה את מה שהוא עושה בערך מ- 2003, אבל רק לפני שלוש שנים נחשפתי. היה זה קובי אור שהמליץ לי ללכת לראות אותם. כשאור מציע צירוף מילים כמו "המצב השלישי", אתה מרגיש איזה משהו מיסטי באוויר.
ברים פשוטים של רוק נוסח בלום בר קיימים בכל עיר גדולה בעולם, אבל כנראה שרק בתל אביב הברנז'ה העיתונאית סולדת מהם. אלה מקומות שבדרך כלל תקועים באסתטיקה די נוראה של קלישאות רוק, אבל לא מעט פעמים הם דווקא עדיפים על חללים תל אביביים עתירי קליקות, פסאודו-מחתרתיים, שמנסים להיות משהו "אחר" ונופלים בדיוק לתוך הקלישאות שנגדן הם יוצאים. כך קרה שדווקא בבלום בר נגלתה לי פתאום - כנרקיס בביצה, כיהלום שחור - להקת רוקנרול עם אלמנטים קלאסיים במובן המארק ג'ייקובסי של המילה. כזו שלא רוכבת על שום טרנד, כזו שלא מוברגת חזק בברנז'ה, ו(לא שזה בהכרח כל כך חשוב ברוק, אבל) גם כזו שהעברית בחלק משיריה מרמזת על כך שהסולן קרא איזה ספר או שניים של עמוס עוז (מכאן שם הלהקה).
למצב השלישי יש שירים שבאמת חיים, כי יש בהם אנרגיה פשוטה שמניעה, שזורמת, ושומעים שהם אוהבים את מה שהם עושים. כל השירים שלהם קצרים מאוד וקליטים מאוד. הם נכנסים ישר פנימה - אתה לא חושב. זה זרם שנכנס ישירות לאזור שבו נמצאת הנפש - לחזה. זה רוקנרול של לחם ומים, רוק של כורי פחם. לנגד עיניך לא עומד איזשהו מודל של איזה תת-ז'אנר מעולם הרוק - לכאורה אנין ו"עכשווי" אבל בעצם לעוס כל כך שכבר מזמן אבד עליו הכלח. אצל המצב השלישי הרוקנרול הוא כה גבישי ומלא תקווה, שהוא על-ז'אנרי - נצחי. ובזכות הנצחיות, בו בזמן הוא גם ברוח הזמן.
מאי 2024.
ב.ג: בועז גולדברג.
ג'.ר: ג'ו רוזן.
ב.ג: ג'ו, הייתי אומר שאתה אדם מאוד דעתן. בהקשר הזה, אני יודע שאתה מבדיל בין דעה לעמדה. אתה יכול להסביר את ההבדל?
ג'.ר: כן. יש לי את היכולת להסביר.
ב.ג: אוקיי, אז מה ההבדל?
ג'.ר: ההבדל המהותי טמון בפער שבין נאמנות לעקרונות ולשכל שלך לבין נאמנות למחנה מסוים.
ב.ג: מה הקטע עם ה-ר' הגרונית המודגשת שלך כשאתה שר?
ג'.ר: מתוך העיקרון, אם חשוב לך שיבינו מה אתה שר, תדגיש כל הברה, אם לא חשוב לך, תשיר באנגלית. בנוסף, נאמר במקורותינו, שהאות R היא אחת מהמאיימות ביותר, לכן המילה היא Murder, ולא Mukduk.
ב.ג: אתה חי בברלין כבר 14 שנה. וואו. אתה מוכן לגלות לנו איך אתה מצליח לעשות את זה? ממה אתה מתקיים שם?
ג'.ר: קצת מוזיקה, עריכת וידאו, לימוד עברית, אוכל.
ב.ג: לפני כמה שנים עבדת בפייסבוק. ספר מה עשית שם ואיך זה השפיע על החיים שלך כמוזיקאי יוצר?
ג'.ר: סיננתי תכנים, בעיקר מחקתי פוסטים של אנשים שקראו לאחרים בכינויי גנאי שקשורים לשירותי ליווי. ההשפעה הייתה די כבדה. לא עשיתי מוזיקה, לא יצרתי וכמעט שלא ניגנתי בכל השנתיים שעבדתי שם.
ב.ג: אמרת לי לא מזמן שאתה "נמנע מהשראה". אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון בזה?
ג'.ר: הקשבה למוזיקה לא ממלאת לי את רוב הזמן. ככה היה גם לפני "המצב השלישי". אני מבין את העניין שאמנות באופן כללי היא חיקוי. אתה תמיד מחקה משהו ומוסיף משהו. ועדיין, אני מוצא מה לחקות מבלי להקשיב למוזיקה של אחרים. משפטים שנאמרים באינטונציה מסויימת, חריקה כלשהי. בנוסף אני גונב משפטים מתוכניות טלוויזיה בלי סוף. חדי האוזן יבחינו. אחד השירים, I got bored, מדבר על מישהי ששורפת לאבא שלה את הרכב מתוך שעמום, גנוב לחלוטין מתוכנית טלוויזיה אמריקאית. שנה אחרי ששחררתי את השיר, נזכרתי ב"שורף את הריפוד" של פסיכופט צעיר. השעמום כבד. אולי הושראתי בניגוד לרצוני. לא היה כל-כך נורא.
ב.ג: ואיך בברלין, אתה הולך להופעות? אתה מחובר לסצנה כלשהי? איך הגרמנית שלך? ואיך זה שלא הקלטת עד היום שיר בגרמנית?
ג'.ר: כשניגנתי בלהקת סקא בולשביקית מאיטליה, יצא לי לחרוש את אירופה במועדונים ופסטיבלים, ראיתי הרבה הופעות. אני כבר מזמן לא הולך להופעות. הייתי הולך בעבר, אבל באמת שלא מצאתי משהו שרציתי לראות שוב אחר-כך, או אפילו להאזין לו בבית. באופן הזה, ברלין נראית לי כמה רמות מתחת לתל-אביב, לפחות תל-אביב שאני זוכר. יצא לי לנגן קצת במועדונים, אבל הסצנה המקומית מרגישה לי כמו קלישאה. אולי זה שונה בסצנת הג'אז שמאוד פעילה כאן, אבל אליה אני לא מתקרב. אני לא בעונש. יצא לי לראות הופעה של להקת רוקבילי סינית מעולה. הם ניגנו ממש טוב, בטח כשחושבים על הכמות שהם עישנו לפני.
"כל הסאונד של המצב השלישי הגיע מלנגן יחד, בכוח. לא קרה שהתפרקנו, פשוט הפסקנו, אורָן מצא דברים מוזרים לעשות, ובשלב מסוים הגעתי לברלין. איחוד? למה לא בעצם?"
ב.ג: ומה עם הגרמנית? איך הגרמנית שלך? ואיך זה שלא הקלטת עד היום שיר בגרמנית? יצא לך לשמוע את אלביס שר בגרמנית? הוא עשה את זה, בימיו כחייל אמריקאי בגרמניה.
ג'.ר: הגרמנית בסדר. אני יכול לתקשר, אם אני רוצה. באלבום הבא יש שתי שורות בגרמנית, אולי יום אחד תהיינה יותר. לא שמעתי את אלביס בגרמנית. שמעתי את הביטלס והפה והטלפיים. נחמד.
ב.ג: אגב ברלין, לאחרונה עברת דירה - ממרכז ברלין לשכונה מרוחקת, משהו כמו שעה נסיעה מהמרכז, שכונה מזרח-ברלינאית בשם Oberschöneweide. איך שם? כמוזיקאי וגם באופן כללי - כמי שאתה - איך השתנו החיים שלך מאז המעבר?
ג'.ר: אכן עברתי, מתוך ידיעה שמצב הדירות בברלין מאוד לא קל זה זמן מה. השכונה באמת מרוחקת ממרכז העיר. כאילו שאמרתי למרכז העיר שאין לי בו צורך, והוא מצידו אפילו לא הגיב. מצד שני, גם כשעברתי לפלורנטין זה היה מתוך צורך, וכי הדירות היו זולות. המרכז רדף אחרי. האולפן שלי מעט קטן יותר, אבל הסלון גדל.
ב.ג: וכיהודי שנולד בישראל וחי בה יותר משלושים שנה, איך זה מרגיש לחיות היום בשכונה מזרח-ברלינאית בהקשר של מלחמת עזה? נתקלת באנטישמיות? ובמרכז ברלין, עם כל ה-woke והסו-קולד "פרוגרס", הרגשת את האנטישמיות?
ג'.ר: חוץ מגראפיטי פה ושם, לא נתקלתי בעצמי באנטישמיות, בשום חלק של העיר. אני יודע שהיא קיימת.
ב.ג: כשגרת בתל אביב והזדהית עם הקומוניזם הסובייטי, האמנת שיום אחד, בברלין, האנטישמיות של תנועות השמאל תהיה פי מיליון יותר מטרידה מזו של הניאו-נאצים?
ג'.ר: אני חייב למחות. מעולם לא הזדהיתי עם הקומוניזם הסובייטי, ולמען האמת, כן. לא רק שהאמנתי בכך שהאנטישמיות מהשמאל תהיה יותר מטרידה, חשבתי כבר אז שהיא יותר מסוכנת. היא יותר נפוצה, והרבה יותר מקובלת, עוטפת את עצמה בחזות אינטלקטואלית.
ב.ג: מסכים איתך מאוד. בוא נחזור למוזיקה. מה אתה חושב על מצב הפופ בגרמניה, ובעצם בכלל בעולם ובישראל? כשאני אומר פופ אני מדבר בהקשר התרבותי והתת-תרבותי הרחב.
ג'.ר: אני לא חושב על זה.
ב.ג: מיהם האמנים האהובים עליך בישראל? ולמה?
ג'.ר: אני לא יודע מאיפה להתחיל. אני מאוד אוהב מוזיקה ישראלית. כשבאתי היו איתי שלושה דיסקים, שלושת האלבומים הראשונים של "הפה והטלפיים". בחודש הראשון בעיר, ראיתי ברכבת פרצוף מוכר, כשהוא פיהק, זיהיתי אותו, אסף גברון. אמרתי שלום מנומס, שיחה קצרה, לא יותר מזה. מה היה עוזר לו לדעת שהמצב השלישי עשו את "מנגלמוני" בהופעה? אני עדיין מקשיב לרדיאטור לפעמים, הקליק, רעש. אני מאוד אוהב את Joseph and the Boys, אלבום בג'יבריש, כל-כך יפה.
ב.ג: ומי מחוץ לישראל? ולמה?
ג'.ר: בעיקר אמני דלתא בלוז. רוברט ג'ונסון, ווילי ג'ונסון. מדי פעם הופעה של זפלין. לפעמים אני מקשיב למוזיקאים שאני יודע מראש שאני לא אוהב, דיפ פרפל, פינק פלויד, את ההפי מאנדייס התחלתי מאוד לאהוב ככה. לפני כמה חודשים הקשבתי שוב להופעה של פינק פלויד בפומפיי, זה עדיין איום ונורא, אבל זה הקפיץ לי לראש רעיון לגבי האלבום הבא.
ב.ג: וואלה. ומהו הרעיון?
ג'.ר: מי שיקשיב לכל האלבום, במהדורת הבנדקמפ, ידע.
"בעבר התרכזתי באנרגיה של הופעה, היום אני משתמש ביתרונות האולפן. אני משער שהסאונד שלי הוא שלי, קשה לשים את האצבע על איך אני מגיע אליו"
ב.ג: בוא נדבר על תל אביב. מתי עברת מחיפה לתל אביב? מה מצאת בתל אביב של אז שלא היה בחיפה? ומה אתה חושב על תל אביב של היום, בהנחה שביקרת בה לא כ"כ מזמן?
ג'.ר: עברתי בשלבים, החל מגיל 17. עם כל החשש שלי מליפול לקלישאות אני מאוד אוהב את תל-אביב. אבל ההנחה שלך שגויה. ביקרתי שם מאוד מזמן. חיפה נראתה לי תמיד עגמומית ומשעממת. אני זוכר שבאחת החזרות שלי עם להקה חיפאית, הגיטריסט סיפר שבערב שלפני הוא הלך עם אבא שלו לראות הופעה של יהודה פוליקר. הבנתי שאני חייב לעוף משם.
ב.ג: קצת לפני המצב השלישי, בשנת 2003, היית חבר בפיל נפיל, להקה שהפרונטמן שלה היה לא אחר מדביר וולק, גיטריסט קנאק/פופ ומוזיקאי סופר-מבריק. איך הייתה החוויה? ואיך יצא שהלהקה בעצם נגנזה אחרי כמה הופעות בלי אלבום ובלי סינגל? השירים הרי בטוח היו פצצה.
ג'.ר: בהחלט היו כמה שירים טובים. מאוד נהניתי לעבוד עם דביר. השיר של המצב השלישי, "נוודי האוכף", נולד מתוך החזרות של פיל נפיל והחשיבה המוזיקלית של דביר. התחלנו להקליט אלבום וזה התמסמס. אבל בשביל פרטים תצטרך לשאול את דביר.
ב.ג: יש להקות תל אביביות עכשוויות צעירות שאתה אוהב? לדוגמה, את קטיבו אתה מכיר? את רסקו אתה מכיר?
ג'.ר: החרסינות טובות. אני לא מכיר את השמות שהזכרת, ואני חושד שהמצאת אותם. את השיר החדש של עדו שנצור אני ממש אוהב.
ב.ג: המצב השלישי זצ"ל, הלהקה שהייתה לך בתל אביב. הו, אלוהים, מים כבדים. כמה אהבתי אתכם. הייתם בקלות הטריו פאנק-רוק הכי טוב שהיה בישראל, לגמרי ללא תחרות. אתה מסכים עם מה שאני אומר? אם כן, מה עשה אתכם כאלה טובים? ולמה התפרקתם בדיוק כשהוצאתם סופסוף אלבום - ועוד אחרי שהניסיון הראשון נגנז - איך זה קרה? יש סיכוי לאיחוד, אפילו הופעה חד-פעמית, משהו?
ג'.ר: בשביל לענות אני צריך להקשיב להרבה להקות, ולהקלטות של המצב. וזה לא הולך לקרות. אבל ההרגשה הייתה שאנחנו מכוונים לבינוניות, וזה מה שיצא. היה מאוד כיף, ולכן זה נשמע טוב. הקשבתי לאחרונה להקלטות שמצאת אתה, מר גולדברג, מאלבום האולפן הגנוז, הקלטות ערוצים. זה נשמע נורא! לא יכולתי להקשיב לשום שיר עד הסוף, ואלו שירים קצרים. כל הסאונד שלנו הגיע מלנגן יחד, בכוח. לא קרה שהתפרקנו, פשוט הפסקנו, אורָן מצא דברים מוזרים לעשות, ובשלב מסוים הגעתי לברלין. הופעת איחוד? למה לא בעצם?
"יצא לי לנגן עם כמה גיטריסטים מעולים כמו אורָן, אורי מוהליבר, אלעד רגב. ראף מאוד גבוה. אני לא מנגן ברמה של אף אחד מהם, אבל אני מאוד מנסה"
ב.ג: אז יש "המצב השלישי" ויש שיר בשם "עמוס עוז". אני מבין שאתה אוהב את עמוס עוז. מה אתה הכי אוהב בו?
ג'.ר: הספרים שלו. רובם. "אהבה וחושך" היה משעמם. השיר "עמוס עוז" לקוח מתוך הספר "אותו הים", עמוד 119. רציתי לקרוא לשיר "119", אבל אורָן חשב ש"עמוס עוז" יהיה יותר מוצלח. יש את "המצב השלישי" של עמוס עוז, ואת "עמוס עוז" של המצב השלישי. תודֶה שזה רעיון טוב.
ב.ג: מודה ומודה. אתה עובד עכשיו על שני אלבומים במקביל. אחד הוא מחושמל, Pאנק-רוקי/פאוור
פופי, שזה הקומפורט זון שלך, ושני שהוא מעין אלבום אקוסטי - אני הייתי אפילו מגדיר אותו "פסיכואקוסטי" בזכות הסאונד המיוחד שלו. אתה יכול לספר קצת איך אתה מגיע לסאונד האקוסטי הזה? איך אתה מצליח לעשות קאברים לשרון חזיז, נוודי האוכף, קייט בוש, רעש ואתניקס - ובכל המקרים זה נשמע כמו שירים לגמרי שלך?
ג'.ר: אם להיות מדויק, האלבום הבא הוא לא Pאנק רוקי בהגדרה. אני מניח שרובו יהיה בגישה הזו, כי זה אני, אבל יש בו גם שירים שונים, כמו Too long עם גישה שונה. או שזה מרגיש שונה רק לי. אני עובד עם מתופף בשם ריץ' מילין. הוא מנגן בכל ההקלטות שלי, ובמקרים מסוימים אני עוקב אחרי האנרגיה שלו. באותה גישה אני עם שירים של אחרים.
ב.ג: סבבה אחא. אז מהי הגישה שונה?
ג'.ר: אני מנסה לנסח את זה. אני מתחיל את השיר בלי נקודת סיום, רק חצי דרך, ונותן לעצמי להיסחף. קורה לפעמים שאני צריך להתחיל לעבוד על השיר מההתחלה. אני משער שהסאונד שלי הוא שלי, קשה לי לשים את האצבע על איך אני מגיע אליו. בעבר התרכזתי באנרגיה של הופעה, היום אני משתמש ביתרונות של האולפן. אני מניח שזה קשור לזה שאני לא מופיע. הרפרנס משתנה. אני משתף פעולה עם מוזיקאים שונים. חוץ מריץ', אנג'לה קורי או רוזה ווייט רוז שעשו קולות רקע, עם אבשה אילן הקלטתי כמה דברים, הוא ממש טוב על מנדולינה. כמובן, אלבום עם רפי פרח, מבסוטון. אני מתייעץ עם שי רוזן לגבי ההפקות, ושיר אחד ממש הפקתי עם הבסיסט של קנאק/פופ, מה שמו, אדון גולדברג. דווקא כל הקולות השונים, שבסופו של דבר אני הוא זה שבורר מתוכם, גורמים למה שאני מבצע להישמע "יותר אני".
ב.ג: אתה בסיסט מאוד מאופיין, תמיד היה לך סאונד רוקנרולי עגול ויפה שעושה המון כיף בלב, והנה אני רואה שבשנים האחרונות אתה עושה גם חשמלית מובילה. איך המעבר?
ג'.ר: הגיטרה החשמלית היא עדיין הכלי העיקרי בהקלטות שלי, אבל בניגוד לבעבר, הפעם אני מנגן בעצמי, ולא מסתמך על נגינה של אחרים. יצא לי לנגן עם כמה גיטריסטים מעולים כמו אורָן, אורי מוהליבר, אלעד רגב. ראף מאוד גבוה. אני לא מנגן ברמה של אף אחד מהם, אבל אני מנסה.
ב.ג: במרץ 2026, בעוד פחות משנתיים, נוכל להגיד שאנחנו מכירים עשרים שנה. איפה לדעתך תהיה במרץ 2026 ומה אתה מאחל לעצמך בעתיד הלא רחוק הזה?
ג'.ר: אני מאמין שאהיה פה. אבל מי אני לתכנן או לאחל?
Comentarios