top of page
Search

לנמק את הנמק

  • Writer: Boaz Goldberg
    Boaz Goldberg
  • Jan 24
  • 46 min read

Updated: 2 days ago

האלבום שיוצא עכשיו לצמד הספוקן-נויז נמק - רק אחרי המוות של קובי אור - מציף הכל: נויז מוזיקלי, נויז נפשי, אמנות טרנסגרסיבית ופירוק להקה קלאסי. קובי היה החבר הכי טוב ושותף למסע יצירתי טוטאלי בעקבות הטקסטים שלו. מהחתירה לנויז טרנסצנדנטלי, דרך בובת ברבי בחולצה של נמק ועד לפרידה מקובי בבית חולים - לפניכם הדרך הארוכה והרועשת אל "קאפוט"


מאת: בועז גולדברג


עטיפת האלבום של נמק (עיצוב: אבי בוחבוט / צילום: אדיר שרון)
עטיפת האלבום של נמק (עיצוב: אבי בוחבוט / צילום: אדיר שרון)


שלום בועז/זיקו. בוא נתחיל. איך אתה וקובי הכרתם?  


זה קרה ב-2006, קצת אחרי שגל להקות האינדי של המחצית הראשונה של העשור ההוא הגיע לשיא. עברתי לכתוב בעיתון "העיר" וחיפשתי כיוונים מעניינים חדשים. דברים שאוכל לחוות וגם דברים שאוכל לכתוב עליהם בעיתון. מיציתי את הריבייבל של האינדי פופ/אינדי רוק והתחלתי להימשך לנויז בעקבות הופעה של הדואו ברברה שראיתי. אחר כך נדלקתי על וורק אנד דרול, צמד ה Psychedelic Tape Drone של שני חברים שלי מהניינטיז, אלכס דרול וזוהר מסקה. בשנות התשעים הם ניגנו יחד בלהקה בשם Satan UFO. הם באו מנויז רוק ואהבו מאוד את פליפר. משם הם עברו לטכנו ואז לנויז. זוהר מסקה התחיל להופיע בתור GEDEM, זה היה משהו חזק.


באותו זמן התברר לי שקובי אוהב לקרוא אותי. זה מאוד ריגש. קובי אור הגדול, הכותב הכי חסר גבולות שקראתי, המשורר האאוטסיידר עם הרשימות המוזיקליות הכי דחוסות, מצמיתות, מפותלות ומסתוריות, נהנה לקרוא אותי. כך נולד הרעיון לראיין אותו ל"העיר". ככה בעצם הכרנו אישית.


לא הכרת את קובי אור לפני זה?


הכרתי אבל מרחוק. קראתי כמה טקסטים שלו בפנזין "אבק" ולפעמים ב"זמן תל אביב". קראתי שם משפטים מגניבים לגמרי כמו "אלן וגה, שבקטעים הכי נהדרים שלו דומה לצ'חצ'חית שמקפיצה בין שדיה יהלום לבן…". משפטים אחרים היו מסתוריים יותר ואולי מורכבים מדי, הייתי בן 19. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי כזה עומק וחופש בכתיבה על מוזיקה. בערך מ- 1995 או לפני, הכרתי אותו פיזית בתור האיש הארדקור הזה שאוהב את אלן וגה ועוד מלא שיט אינדסטריאלי ואפל שלא הכרתי.


גם הוא הכיר אותי מרחוק, מסיבובים באוזן וכאלה, בתור הבחור הרגיש הזה, חבר של צ'יקי ודנה קסלר, שאוהב מאוד את הניו יורק דולז וג'וני ת'אנדרז. הכרנו משלום-שלום והיינו מחליפים כמה מילים על ת'אנדרז או על וגה. הראיון לעיתון סיפק סיבה להיפגש ולדבר לעומק. ואז התחלנו עם שיחות טלפון ארוכות והשאר היסטוריה. 


ובחזרה ל-2006


בקיץ 2006 לבונטין 7 נפתח וסטפן אומיילי מלהקת (((Sunn O הגיע להופעה. הלייבל של אורי שחם, Topheth Prophet, החל לצבור תאוצה, וכמוהו גם הלייבל של זוהר מסקה, Red Bootkeh והלייבל The Eastern Front של איגור וטניה סימקין. רון קציר וגיא דוביוס עשו יופי של נויז אמביינטי-דרוני במסגרת "פגועי מוח" שלהם, ואותו קציר עשה גם מופע אודיו-וידאו אדיר עם ספי איתיאל. צפריר צורי עשה את Sansanna, בעוד אח שלו, חמדת, הקים במושב בצרה, עם יגאל בן יצחק, את זור רקורדס, דיסטרו ומייל אורדר עם ערבי מוזיקה והופעות בחצר הבית. הייתה אפילו מישהי שתיקלטה את הדברים האלה ורק את אלה - עלמה בן יוסף, תחת השם Lil' oof. היו גם לפחות שני בלוגים מקומיים חזקים סביב המוזיקה הזו, וכמובן את הלהקות של רני זגר. נוצרה ממש אווירה של נויז ושל Drone, הייתה הרגשה חזקה שזה הדבר המושך והמעניין עכשיו. וזה באמת היה. 


הדבר המושך והמעניין. פלאייר לערב נויז, 2006
הדבר המושך והמעניין. פלאייר לערב נויז, 2006

מיהו ומהו "פולארד"? (צילום: בועז גולדברג)
מיהו ומהו "פולארד"? (צילום: בועז גולדברג)

יש מיליון סוגים של נויז. תעשה קצת סדר


אף פעם לא באמת אהבתי אקסטרים נויז או מה שנקרא Harsh Noise. בעיני, זה מבטא תדר שהוא נגד החיים. זה חרא למזוכיסטים, חירבון על הראש. מה שאהבתי, ואני עדיין אוהב, זה נויז אטמוספרי, היפנוטי, פסיכדלי, מדיטטיבי, טרנסצנדנטלי, דרוני. לדבר הזה נמשכתי ולשם שאפתי. לנויז האטמוספרי יש אח עם טייטל יותר ידידותי: דארק אמביינט. גם לזה מאוד נמשכתי. עקרונית, אני אוהב שיש לזה אוריינטציה של רוק, של אלקטריק גיטאר. יש כאלה שעושים נויז וזה נשמע כמו מישהו שיושב וסופר גרגרי אורז. זה אקספרימנטל שפחות מעניין אותי. 


קובי בעצם הכיר את האבטיפוס של כל זה כבר ב 1975, כשלו ריד הוציא את האלבום האוונגרדי שלו, Metal Machine Music, כולו פידבקים ולופים של גיטרה חשמלית. אני כמובן הכרתי את המוזיקה של לו ריד מזה שנים רבות, אבל לאלבום השנוי במחלוקת הזה הגעתי רק שלושה עשורים אחרי שקובי הגיע אליו. האלבום הזה הוא האורים והתומים של כל מי שאוהב נויז במאה ה-21, וזה היה הבסיס שלי ושל קובי.


המון שינויים דרמטיים עברו עלי בפרק זמן קצר מאוד. יש אנשים שהיו מאבדים את הראש, אני ניקזתי את העניינים לקובי אור ונמק. קובי הבין שהמסגרת הזאת תעשה לי טוב


מה עם המוזיקה המטורפת של Nurse With Wound?


אם זה NWW כשהם לא מקליטים נחירות או דובים ישנים - אני עף מזה היום, זו רמה מאוד גבוהה של דארק אמביינט, אינדסטריאל, נויז וכו'. ברור שלא יכולתי להתיימר ליצור דברים ברמה כזו אז. לא יצא לי לשמוע אז הרבה NWW, אבל מה ששמעתי מאוד אהבתי. באותה תקופה קיבלתי לערוך את מדור המוזיקה של "עכבר העיר". זה היה באוקטובר 2006. מה זה התרגשתי, כאילו ניהלתי את הפנטגון. בזמן שחלק מחבריי העיתונאים משנות התשעים - לא כולל בן זילכה ואיתי זיו - הספיקו להתעייף מזה ואף לשבוע, אני העברתי להילוך חמישי. 


טיפחתי כוורת של מבקרים שדגתי בפינצטה והבאתי למדור. אנשים כמו אבי לבקוביץ', אורי ב"ש, רום לבקוביץ', חן רותם, קליה מור. כותבים אינטליגנטים ומעולים. נוצר תלכיד. גם מיכאל רורברגר המיתולוגי היה אצלי בסבב, וכנ"ל לגבי יוסי מר-חיים. בשלב מסוים הבאתי את תמיר אלברט לכתוב, ואת גיא דוביוס. היה לי את הטור האישי שלי, "בולע רוק", שעוד אגיע אליו. קובי היה מעורב חזק ומאוד עזר. הוא כל הזמן הציע רעיונות ואייטמים, גם לטור שלי וגם לביקורות אפשריות של מי מהכתבים. הוא דחף אותי לכתוב כמה שיותר. עודד, המריץ. על הרקע הזה, החיבור בינינו היה בסיסי וחזק. בחזרות להופעות של נמק, חלק מהזמן אנחנו פשוט מקשקשים על ענייני השעה בעיתונות הרוק בארץ. זה היה כיף. הדברים זרמו בצורה טבעית. 


קובי בא לארוחת שישי אצל הגולדברגים, 2008 (צילום: בועז גולדברג)
קובי בא לארוחת שישי אצל הגולדברגים, 2008 (צילום: בועז גולדברג)

קובי פרסם אצלך בעכבר?


בטח. זה היה הרבה לפני הבלוג שלו, "קרמטוריום", והיה לו חשוב לפרסם בעיתונים מדי פעם, אחרי כמה שנים של שקט יחסי. ברור שפרסתי עבורו שטיח אדום מתי שרק רצה. בין 2006 ל-2008 הוא פירסם כמה וכמה טקסטים חזקים ב"עכבר העיר" וב"העיר", ואני כתבתי עליו לא מעט ב"בולע רוק". 


נפש בשוט "זולי" של היצ'קוק

ברמה הבינאישית, איזה טיפוס היה קובי? איך נהייתם נמק?


קודם כל, חשוב לי להגיד שקובי לא היה הדובון-אכפת-לי שהרבה חושבים שהוא היה. הוא ידע לאהוב וידע לא לאהוב. הוא לא אהב את כוווווולם. לא. 


אוקיי, הבהרה חשובה. תמשיך


מעבר לזה, קובי אשכרה היה החבר הכי טוב שלי בתקופת נמק, ובעצם גם כשנה וחצי לפני שהתחלנו את נמק. פעם אחת - לא זוכר אם ביוזמתי או ביוזמתו - הוא אפילו התקשר לחברה שלי אז, כשהיינו באיזו פרידה קצרה, והצליח לסדר לנו קאמבק. 


פשש איזה בנאדם


כזה הוא היה, כן. בנוסף, צד שלא הרבה הכירו בו היה הצד הקליל, המצחיק, הקצת רכלן אפילו, הסתלבטן. הוא היה איש שמייצר איתך עולם והוא עשה את זה בקלילות, דרך אס-אם-אסים מצחיקים. לדוגמה, כל הזמן שלחנו אחד לשני ראשי תיבות של נ.מ.ק לפי ענייני השעה. כל מיני שטויות טובות כמו: נ.מ.ק - נקים מחתרת קטלנית, נתניהו מפחיד קיבוצניקים, נולד מין קיצוני, נלטף מיליון קורבנות, נחשים מתפתלים קרוב, נזיר מעורב קו קלוקס קלאן, נויז מנבא קטסטרופה, נומה נום, מאואיסט קטן, נשים מעדיפות: קובי, ניק מייסון קדוש. זה היה לפני הווטסאפ והסמארטפונים אז הרוב ירד למצולות, אבל היו כל כך הרבה הודעות קוליות ואס-אם-אסים טובים.


מצד שני, אני זוכר שערב אחד הוא התקשר אליי כולו נרגש בעקבות איזה חלום משמעותי שהוא בדיוק התעורר ממנו ורצה לספר אותו. ממש הרגשתי שהוא עדיין שטוף זיעה מהחלום. היה בינינו קשר עמוק. בחלק מההופעות של נמק, בתקופה הראשונית, ביצענו בהופעות קטע בשם "נביאון", פואמה שכתבה אחותי, דנה קרן-יער, על הקשר שלי ושל קובי. 


מתוך "ספגטים" של נמק בכתב של קובי אור, 2009
מתוך "ספגטים" של נמק בכתב של קובי אור, 2009

אתה יכול לתת עוד דוגמאות לטיפוס שהוא היה?


בטח. יום אחד בקיץ 2006 קובי בא אליי הביתה עם קסטת VHS נדירה של ת'רובינג גריסל מופיעה באיזה סקוואט בסבנטיז. ישבנו וצפינו. לפתע קובי אמר: "אתה יודע, לא יעזור, לא יעזור לאף אחד ולא יעזור לג'נסיס פ.אורידג' - מה שהם עושים פה נשמע כמו קטעים מסוימים מ Echoes של פינק פלויד". ההערה הזו הייתה קלאסיק קובי: כנה, חכם, מעמיק ורואה מעבר למותג, גם אם הוא עצמו מאוהב במותג הזה. ברור שת'רובינג גריסל עושים משהו מאוד שונה, אבל לפחות לגבי ההופעה הזו שראינו, קובי צדק, צדק כמו גשם. באותו מפגש הוא כיוון אותי להיכנס לאתר אינטרנט של בויד רייס, וערך לי היכרות עם הלופים של Non ועם עבודות הקולאז' הויזואליות של רייס. 


אירוע מעניין נוסף שאני זוכר קרה בצימר, באחת השבתות היותר מנומנמות שם, באור יום, אחר הצהריים, בין הופעות, מתישהו ב-2009 אני חושב. עמדתי על המדרכה בגדוד העברי, שותה בירה או משהו, כרגיל. פתאום אני שומע "ביפ!" קצר של אוטו שבא לידי ונעצר. אני רוכן ורואה את קובי על ההגה, קורא לי להיכנס לסיבוב. "מה? לא ידעתי שאתה נוהג!". והוא עונה בחיוך, בנונשלנט: "בטח, מה". הוא עשה לי סיבוב באזור התחנה המרכזית הישנה שם, עוטה משקפי ראיה סאחיות כאלה, צלול ולגמרי מרוכז. ממש הפוך מאיך שהוא נראה ואיך שהוא לבוש ואיך שהוא כותב ואיך שהוא מדבר. זה היה מרתק לחוות את זה.


מעניין. אפשר עוד דוגמה?


יום אחד, נדמה לי שזה היה לפני ההופעה הראשונה שלנו, אחרי הסאונדצ'ק, הגענו ל"אוליב" סניף גשר מעריב, להעביר זמן ולשתות משהו. הבחור בקופה פנה לקובי ב"כן, אדוני, מה תרצה אדוני, עוד משהו אדוני?". קובי ענה לו ב"אל תקרא לי אדוני". בהתחלה קצת התפדחתי, אבל מהר הבנתי שזה היה בקטע טוב. נדמה לי שבן שלו כתב על קובי, בהספד יפה, שהייתה לו דרך "לא סמכותית". זו הייתה תכונה מאוד יפה של קובי. הוא שאף לתקשר עם כל אחד ואחת בגובה העיניים.


איך נהיינו נמק? קובי היה זורק את הרעיון מדי פעם אבל אני לא כל כך רציתי. ב-2008 כבר הייתי בפרישה מנגינה שנמשכה איזה 11 שנה, מאז קנאק/פופ, והרעיון של קובי היה נשמע לי מעט מופרך. 


ואז זה קרה, וזה קרה בתקופה מאתגרת עבורי מבחינה אישית. המון קרה לי בתקופה קצרה של כמה חודשים. המון שינויים דרמטיים בחיים בפרק זמן קצר מאוד יחסית. יש אנשים שהיו מאבדים את הראש, אני ניקזתי את העניינים לכל מיני עיסוקים, ואולי המרכזי שביניהם היה קובי אור ונמק. אולי לא היה צריך הרבה כדי להבין שמסגרת כזו תעשה לי טוב, אבל קובי לא רק הבין. קובי טפטף, דחף לזה ובסוף גרם לזה לקרות. הנויז היה כמו מגן, משהו שעזר לי. 


ועל איזה שינויים אישיים אתה מדבר? 


שינויים שהמשמעות שלהם היא פרידה סופית מסטטוס של חופש מוחלט. בוא נגיד שהסיפור של נמק מתחיל ממש בימים שהתכוננתי לאבהות שלי אחרי שהדברים לא הסתדרו. הייתי אדם שחי בתוך דרמה אישית. עכשיו תגיד - לכאורה, היכרות מהירה, פרידה מהירה, מה הביג דיל הגדול? קורה שבחור ובחורה מכירים, מסתחררים, וכשיורד ההיי, נפרדים. יש על זה אפילו מחקרים, על מה שקורה למוח במצבים כאלה אחרי פחות או יותר ארבעה חודשים. אצלי, הנפש עשתה מזה ביג דיל כי כבר היה הריון, אמנם בשלב המוקדם שלו אבל היה.


אי אפשר היה לחזור לאחור, גם לא לגשרים וקשרים משמעותיים, עמוקים מאוד, חלקם קריטיים, ששרפתי. הכנסתי את עצמי לנקודת אל-חזור והייתה הרגשה חזקה של עוול. אבל למרות הפורמט הלגמרי שונה מהחזון המקורי והמשותף, החלטתי כן להיות אבא והייתי אול-אין בזה. לא שאני בא להחמיא לעצמי, אבל לעזאזל, במצב שנוצר, זה לא היה דבר מובן מאליו. 


באחת ההופעות אירחנו את מאשה מסלון ברלין, שביצעה ריקוד על "דימה". התוכן של הטקסט, הצלילים, התאורה והריקוד יצרו משהו מצמרר. זה היה אחד השיאים של נמק


נשמע דווקא מספק. נדרשו תעצומות נפש ומצאת אותן 


בהחלט. במקום לשקוע, הרגשתי שאני משיל מעצמי עור ישן. אבל זה לא כזה פשוט. התחלתי לאסוף בובות קטנות של כל מיני גיבורי-על לא מוכרים ומדבקות נוצצות ונכנסתי למוד של אדם שמתכונן למשימה בלתי אפשרית במטרה לפצח אותה. נהייתי אלוף העולם בבליעת צפרדעים ונשיכת שפתיים, ממש לקחתי כמה וכמה אליפויות רצופות בזה. בררררררררר. תוך כדי, השכל אמנם הבין אבל משהו בתוכי עדיין התאבל.


התאבל?


כן. אני זוכר שבערך בתקופה ההיא צ'רלי מגירה עבר לפורמט של להקה. אסתטיקה של רביעייה עם מרץ' ומלא הופעות. זה היה כזה מגניב. גם השקרנים היו אז פעילים והופיעו לא מעט. חברים שלי מהניינטיז, שכאילו משכו את גיל 22 עוד ועוד בזמן שאני מצאתי את עצמי מסתובב עם עגלה/מנשא לתינוק ארבעה ימים בשבוע. ברור שמצד אחד זה היה כיף עצום כי התחברתי לדבר הכי קסום, הכי חמוד והכי יפה בעולם מבחינתי. תקופה סופר-מיוחדת, אל תבין אותי לא נכון. זאת אומרת, למרות הכל הייתי סקרן בקשר לעתיד מכדי להביט יותר מדי לאחור. במרוצת הזמן הוכח שזה השתלם. מצד שני, הייתי כולה בן 34 ותיאורטית, במצב אחר, הייתי יכול לחיות חיים של חבר להקה כזו שמופיעה המון וכאלה. זה מה שהנפש פתאום רצתה.


בתוך חוברת הדיסק (עיצוב: אבי בוחבוט)
בתוך חוברת הדיסק (עיצוב: אבי בוחבוט)

אז מה עשית?


חיפשתי את זה בטירוף. אם לא הייתי עם הבת, הייתי מתרוצץ בעיר, כותב בבתי קפה, רואה מלא הופעות, פוגש המון אנשים. הצעתי לאדם קומן להקים משהו, אבל הפורמט לא ממש התאים - אני על תופים בעמידה ואדם על חשמלית. מתישהו הכנסנו גם את קובי לסיפור הזה, היינו טריו לארבע חזרות. קובי ישב עם גיטרה בס על הברכיים שחיברנו עבורו לאפקטים וניסה לשפשף אותה ולעשות נויזים. תכננו שזוהר מסקה יבנה לקובי אפקט מיוחד. קובי קרא לזה "רעשן". אמרתי לקובי שהוא יעשה רעשים כל כך טובים, שהם יפוצצו לאנשים את האגו, לא את האוזניים. לפעמים הוא עבר למפוחית. קראנו לזה "מפוחיסטאן".


עם כל הרצון, הקומבו הזה פשוט לא עבד. לגבי קובי, זה היה כמו לקחת את השוער ג'יג'י בופון ולשים אותו חלוץ. נראה לי שגם אני ואדם לא היינו בפוזיציה שהכי מתאימה לנו. מעניין שמשם אדם חתך לכיוון אחר שמאוד עבד לו - סולו, לבד, גיטרה קלאסית זולה, בלי שום הגברה, ואדם מנפץ את הגיטרה בסוף כל הופעה. אני נדדתי לשת"פ מבטיח עם אלעד זאב, שוב כמתופף, וגם זה לא עבד. בעצם עם אלעד הייתה איזו הקלטה ממש מעניינת, שבה ניסינו משהו אחר: אני ניגנתי על קסילופון והקראתי קטע מספר של מייקל קונלי ואלעד עשה גיטרת נויז מגניבה. לצערנו, המחשב של אלעד זאב קרס והתפוצץ והדבר הזה ירד לעד לעולם המצולות הדיגיטליות.


אחר כך היה לי איזה חזון לקנות מקלדת של טראנס ולשלב אותה בתיקלוטים שלי. אחר כך תכננתי לעשות את זה עם גיטרה חשמלית. הרעיון היה ליצור רצפים כאוטיים ומעניינים עם פריצות שלי מנגן. בתקופה ההיא התארחתי בערבי הקסטות של "פגועי מוח" של דוביוס וקציר. יצא לנו לעשות כמה פעמים תיקלוט משולש מקסטות, רק קסטות. כל אחד הביא דברים מאוסף הקסטות המאובק שלו. זה היה ממש כיף. 


ואז קנית גיטרה חשמלית


כן. ניגנתי חשמלית בטינאייג' שלי, אחר כך עברתי לבס. משהו כמו 11 שנים אחרי שפרשתי מהבס, חזרתי לחשמלית. את הגיטרה החשמלית ששומעים בנמק קניתי באלף שקל מזוהר מסקה/גדם. זו גיטרה חשמלית של Cort, תוצרת אינדונזיה, רבע נפח יפה שהוא קנה חדשה באזור 2002 בברלין ושיחק עם השם שלה, הדביק מדבקות לבנות ושחורות והפך אותה ל Cunt. השארתי את זה ככה. מוזיקלית, מסקה נתן לי המון השראה, המליץ לי לקנות מולטי-אפקט של Line 6 לגיטרה וגם עזר לי להקים את עמוד המייספייס של נמק. כן, ב-2008, כשפייסבוק עוד היה בגדר חצי-שמועה, מייספייס עדיין היה לגמרי רלוונטי. ל GEDEM של זוהר מסקה היו שני צדדים, אחד של נויז קשה ושני של נויז לופי-פסיכדלי-דרוני מהסוג שהכי אהבתי. 


נמק בריף ראף, 2008 (צילום: רני שטיינר)
נמק בריף ראף, 2008 (צילום: רני שטיינר)

נוצר אצלך רצון אדיר ליצור


בדיוק. ולתוך הואקום הנפשי הזה נמק נכנסה וקמה. בהתחלה קובי הציע לקרוא לנו "גרב דלוק", שזה גולדברג בהפוך, חוץ מהאות הראשונה. אחר כך באנו עם עוד הצעות כמו "בסיסט חתיך" ו"לו סיד". אחר כך קובי בא עם "נמק". שנינו היינו קרועים אז על גדם ככה שבשניה אחת הבנו שנמק איט איז. במקור, קובי התבדח שנמק זה ראשי תיבות של "נורופן, מורפיום, קוקאין". 


לשמור על הסנטר דווקא דרך נמק. גולדברג ב-2008 (צילום: מאשה)
לשמור על הסנטר דווקא דרך נמק. גולדברג ב-2008 (צילום: מאשה)

מופרך ככל שיישמע, נשמע ששמרת על הסנטר שלך דווקא דרך נמק


כן. ברור. מבחינתי נמק סיפקה את הסחורה. התרוצצנו בהופעות, חדרי חזרות, מלא מקומות. זה קרה. גם כל הדיבור הפסיכולוגיסטי של "להנכיח" וכו', נראה שמאוד הייתי זקוק לזה ואכן מצאתי את זה איכשהו במסגרת נמק. בוא גם לא נשכח שאהבתי את קובי כל כך. נשמתי את הטקסטים המטורפים שלו, הייתי מכור אליהם והחיבור בינינו היה מאוד טוטאלי והדדי. למשל, בתיקלוטים היותר סולידיים שלי, סתם באיזה ערב באמצע השבוע במרסנד, ידעתי שמה שלא יהיה, קובי יגיע. שיש על מי לסמוך. והוא תמיד הגיע. 


הייתי כאילו מתקלט במיוחד בשבילו, שם אמביינט של בריאן אינו על שיר פסיכדלי של John's Children, עף מזה לגמרי, מפנה לכיוונו של קובי את הרמקול ועושה מיקסים בין לו ריד לאלן וגה לג'וני ת'אנדרז לכריס ספדינג. באותו זמן במקום אחר, בריף ראף, בשעה שקובי יושב שם וכותב משהו, שילבתי גרסה של Interstellar Overdrive של הפלויד עם שיחה ביני לבין האחים מסקה - נתן וזוהר - על וידאו-גיימז מהאייטיז, שהקלטתי על קסטה שבוע קודם לכן. דברים פרועים שהסתדרו והתאימו, כי פשוט חיינו את זה כל הזמן. 


ומה קרה כשהתחלתם להופיע?


כשהתחלנו להופיע החיבור הלך והתעצם. וכן, ככה שמרתי על הסנטר שלי. נמק סיפקה את הסחורה. התחלנו במקביל ללידה של הבת שלי וכל הדבר הזה כאילו ילד גם אותי כאדם חדש, כביכול. מצד שני, על מי עבדתי? יש המון עצב בנמק. ובאמת, כל התקופה הזו הנפש שלי הייתה בשוט היצ'קוק. טוב, לא 24/7 אבל בחלק מהזמן. אתה יודע, השוט המפורסם של היצ'קוק שבו המצלמה מבצעת זום אין ודולי אאוט בו זמנית. ה"זולי" היא טכניקה שבה גודל הנושא המרכזי בפריים נשאר זהה אבל הפרספקטיבה של הרקע משתנה באופן דרמטי, מה שיוצר תחושה של אי-נוחות, סחרחורת, בחילה או פתאומיות.


פירקתי והרכבתי מחדש את התחושות במדור שלי, "בולע רוק", בחסות העורכים אלעד וינגרד ואור בן-ברק, שנתנו לי להתבטא ולעשות מה שבא לי. הייתי מאוד-מאוד מושקע שם, זה היה חשוב לי. בשלב מסוים הפכתי את המדור לטריטוריה אמנותית משחררת, מושיעה, חופשית לגמרי. אני לא חושב שהיה עיתונאי ישראלי שכתב כל כך הרבה על נויז. אפילו בהמשך, כשכתבתי ב"ישראל היום", אפילו לשם הצלחתי להכניס מדי פעם תכנים על נויז וכאלה, לפחות בתקופה הראשונית. הייתי גאה בהישג הזה. ב"ישראל היום" גם יצא לי לראיין דמויות ענק כמו בריאן פרי, ברט אנדרסון, ליסה מארי פרסלי, חוליו איגלסיאס, ג'וני האלידיי, בריאן מולקו, וגם לראיין בריץ קרלטון בברלין את לינקין פארק. היה כיף.



דרשתי מעצמי כל הזמן לצאת לשטח, לתעד, להפתיע. השמוקס, 2008 (צילום: בועז גולדברג)
דרשתי מעצמי כל הזמן לצאת לשטח, לתעד, להפתיע. השמוקס, 2008 (צילום: בועז גולדברג)

בולע ייצוגי. מתוך "עכבר העיר", 2008
בולע ייצוגי. מתוך "עכבר העיר", 2008

יש מי שלנצח יזהה אותך בתור בולע רוק


ברור לי. ב"בולע" התחלתי גם לפרסם בשלב מסוים עבודות סטילס שלי ופה ושם גם שירים. לקחתי את זה מאוד ברצינות. איתגרתי את עצמי בקטע טוב, דרשתי מעצמי לצאת לשטח, לתעד, להפתיע. התוצאה הייתה שהמדור הפך לטלנובלה פסיכדלית פסיכואנליטית - וזה על קצה הקלשון, כי באמת שהיריעה קצרה מלהכיל את כל השינויים שהתמודדתי איתם אז.


הלוגו של בולע רוק (עיצוב: אורי ענבר)
הלוגו של בולע רוק (עיצוב: אורי ענבר)

חלק מהבולענים שפרסמתי, אזוטריים וגחמניים ככל שהיו, יצאו באמת פצצה ואפילו מצחיקים, אבל עם חלק מהדברים שפרסמתי אז ב"בולע רוק" אני לא שלם היום. הייתי בנאדם אחר. היום המושגים של טוב/רע - ומה עושה לי טוב ומה עושה לי רע - השתנו אצלי לגמרי. אבל מה לעשות, ככה העברתי את התקופה ההיא. וקובי מאוד עזר. הוא לא רק היה החבר שמספק תוכן חדש ומעניין, הוא גם היה החבר הנאמן שמתעניין ומקשיב. טוב, מקשיב בדרכו שלו, בצורה מאוד ספידית והזויה, אבל העיקר היה שאכפת לו, שהוא שאל, שהוא נתן עצות. בשוליים, הוא גם ידע להפתיע עם מתנות קטנות חמודות. דיסקים, מגזינים, לפעמים איזה פסלון קטן. חמור רוקד, עכבר מתרוצץ. יום אחד הוא נתן לי במתנה בובת ברבי עם חולצה של נמק. 


הבובה שקיבלתי מקובי אור (צילום: בועז גולדברג)
הבובה שקיבלתי מקובי אור (צילום: בועז גולדברג)

מה?! חח. איך בדיוק? 


קובי כתב NEMEK על השמלה שלה, בטוש, בכתב היפהפה הזה שלו, העדין והקודח. כזה טיפוס הוא היה. מצד שני, כשהוא חש שאתה לא נותן לו את מה שהוא צריך, הוא יכול היה להיות עוקצני ואף יותר מזה. 


וואלה? מה זאת אומרת? תן דוגמה


בוא נגיע לזה מאוחר יותר. שאל אותי על נמק, על ההופעות, האלבום. תן להתחמם.  


נמק לייב בבארבי 35 דקות!?

כמה פעמים הופעתם ואיזו הופעה אתה הכי זוכר? 


הופענו 15 פעמים כנמק ועוד פעמיים במסגרות אחרות, כטריו. כשהיינו באים לעשות סאונדצ'ק, לקובי היה משפט קבוע שהוא היה אומר לסאונדמן: "תעשה שהגיטרה לא תכסה את המילים ושהמילים לא יכסו את הגיטרה". מתישהו זה התחיל לעצבן אותי, זה היה נראה לי מקובע כזה, אבל היום אני מבין שזו הייתה הערה חשובה ומדויקת. קובי בעצם ביטא בזה את השאיפה למיקס המושלם.


אני זוכר שבאפריל 2008 חיממנו את המוכתר בהופעה בתיאטרון קרוב. הסופר ארז מירנץ ניהל אז את המוכתר, שעבד על קאמבק אחרי שנים שחי בברלין. לא הכי נפתח לי שם. זו הייתה ההופעה השלישית שלנו. נפתח חלקי כזה, ועדיין הרבה יותר טוב מההופעה הראשונה, במרץ 2008, במסגרת הג'אם "חתול שחור מארח" שארגן זאב טנא בתיאטרון תמונע בשונצינו. שם אשכרה לא הצלחתי להוציא סאונד בכלל. פסנתרן האוונגרד יוסי מר-חיים, חבר של קובי ומי שכאמור היה חלק מכוורת המבקרים שהרכבתי אז במדור המוזיקה של "עכבר העיר", היה שם. הוא עלה וניסה לתמוך קצת בפסנתר. מבחינתי, הביצוע שלי היה פתטי ומאכזב, בייחוד אחרי שהדברים זרמו לי נפלא בחזרה הראשונה של נמק, ימים ספורים לפני כן. זה הבהיר לי, או יותר נכון הזכיר לי, שללייב חוקים משלו ושיש לי עוד דרך ארוכה לעשות. 


פלאייר להופעה הראשונה בכתב ידו של אור, 2008
פלאייר להופעה הראשונה בכתב ידו של אור, 2008

זכורה לי במיוחד הופעה בריף ראף ממאי 2008. תמיר אלברט הענק, שכמובן מכיר את קובי מהאייטיז, הסכים לבוא לחזרה שלנו לקראת ההופעה, לראות, לשמוע, להתרשם. אלברט עזר לי, מטוב ליבו, לארגן קצת את הקטע "נמק". 


מילות הקטע "נמק" של נמק בכתב ידו של קובי אור, 2008
מילות הקטע "נמק" של נמק בכתב ידו של קובי אור, 2008

בהופעה, זו הייתה הפעם הראשונה שביצענו את הקטע הזה ושם הרגשתי שמשהו נפתח. זה היה דאבל פיצ'ר עם טריו הפרימיטיב-גאראז'-רוקנרול השמוקס. הם היו חברים, הסתובבנו אז מלא ביחד, היה ממש כיף. פחות משבועיים אחר כך הופענו באוגנדה המקורית, בירושלים, שם חיממנו את אנטיביוטיקה. גם שם מאוד נהניתי. הקשבתי המון להקלטה של ההופעה הזו. הסאונד קשה, אבל יצאו דברים יפים. בשלב הזה קניתי לי ולקובי סופגי זיעה לידיים עם גולגולת, שלו לבנה שלי אדומה, והיינו עם זה קבוע בהופעות. 


כמו גולגולת המוות של Death In June


חח נכון. ביולי, אחרי הופעה בפטיפון, הופענו שוב בריף ראף עם השמוקס, בהופעה פחות מוצלחת מבחינתי. מההופעות האלה שבראייה לאחור ומהאזנה להקלטת קסטה שלהן אתה קולט מיד שהנויז בהן לא מספיק טוב וגם קובי נשמע שם עייף. הגיטרה יצאה יותר מדי שטיח שלא משתנה. בגדול, כשהדיליי - כדברי ספיינל טאפ - "על 11", זה עשוי לצאת הרבה פחות מעניין, ובמקרה הרע זה פשוט יהיה סתם מטריד ומציק - למעט חריגים כמובן. אבל אפרופו חריג, מקרה חריג נרשם כשהופענו בבארבי במשך 35 דקות.


הזיה! wtf. איך קרה כדבר הזה? 


אשכרה 35 דקות בבארבי, והמקום היה די מלא. רחמים. לא ברור מה חשבנו לעצמנו. זה היה מופע חימום לירונה כספי, שהשיקה אלבום חדש. קובי זרק רעיון שנחמם אותה ושלח אותי לנעול את זה. בכלל, סגרתי אז הופעות כאילו אנחנו מינימום איזבו. במושגים של יולי 2008 - כלומר מבחינתנו - אולי הרגשנו שהרמנו לה. כשאני חושב על זה היום זה נשמע לי לא בדיוק הרמה, בלשון המעטה. מדובר בהשקה ודבר כזה עשוי להכביד. אבל ירונה הבינה את הצורך של קובי ושלי להתבטא. אני מאוד מעריך את זה שהיא לא יצאה עלינו או משהו. איזו נשמה ירונה. נסיכת רוק אצילית עד הסוף. 


שישי אחה"צ בצימר, 2008 (צילום: בועז גולדברג)
שישי אחה"צ בצימר, 2008 (צילום: בועז גולדברג)

בהמשך הופענו עם עוד להקות מעניינות. NX2, אדם קומן, Refuse To Die, הלא הוא אבנר אלטמן שמאוד אהבנו, הצמד הלוהט On & The Off בגדה השמאלית, ואיך כמעט שכחתי את יוצרת הדארק-סינת'פופ השוודית Molly Nilsson, איתה הופענו בהשקה של "מעין" באוגנדה ירושלים. מה שמזכיר לי שבשלב מסוים א.ב דן החליט לשלוח לי סקיצה אינסטרומנטלית לשיר שכתב. שם הקובץ אשכרה היה: "שיר לנמק". עד היום אני מנסה לפענח איך בדיוק הוא שמע אותי ואת קובי מבצעים את זה, אבל סבבה, זה א.ב דן, האיש ששומע ברמות אחרות. 


על "ספגטים" לא עשינו שום חזרה ביחד. קובי הקריא לי את הטקסט בטלפון, עפתי על הקטע והכנתי מהלך נויז על הגיטרה אצלי בבית. יצרתי קטע שבו הצלחתי לפרוץ את הלופים של עצמי


כמו באוגנדה, בריף ראף ובצימר, גם בפרילנד היו לנו שתי הופעות. לראשונה הגיע רם אוריון. אחריה, הוא הציע לי לבוא אליו ולג'מג'ם איתו, לקבל טיפים על האפקטים. קפצתי על ההזמנה. רם עשה לי הרצאות מרתקות על דיליים אנלוגיים ועל כל הנושא של סאונד בחלל, עד כמה הוא חד-פעמי במהותו ובלתי ניתן לשחזור.


ההופעה השנייה בפרילנד שווקה כטריפל-ביל עם אדם קומן ומוסה נחמיאס. שכנעתי את מוסה לעשות הופעה אקוסטית והוא הסכים.  קובי הכין פלאייר יפה שבו זכיתי להיכנס לגלריית הרישומים שלו, והעיתונאית נועה אלקסה לביא הרימה לכבוד זה אייטם פרומו בווינט. אבל מוסה כמו מוסה, חמקמק ביותר. הוא הגיע עם הגיטרה האקוסטית המיסטית שלו, עשה סאונדצ'ק עם סיגריה בפה ואחרי זה החליט שלא בא לו להופיע. קיוויתי להחזיר אותו מפרישה מהופעות וזה לא קרה. מה שכן, אני זוכר את העיניים הזוהרות של מוסה בסוף המופע של קומן, איך הוא נגנב מזה שקומן ניפץ את הגיטרה שלו בסוף ההופעה. למזלנו, קובי תיעד את זה במצלמת הפוקט-פילם הנצחית שלו. 


מוסה נחמיאס אחרי הניפוץ של אדם קומן, 2008 (צילום: קובי אור)
מוסה נחמיאס אחרי הניפוץ של אדם קומן, 2008 (צילום: קובי אור)

ואז אתם עליתם


אני וקובי עלינו אחרי אדם ואירחנו את מאשה מסלון ברלין, שביצעה ריקוד על "דימה". התוכן של הטקסט, הצלילים, התאורה והריקוד של מאשה יצרו ביחד משהו מצמרר. זה היה אחד השיאים של נמק. רורברגר היה שם ואמר לי: "זו הייתה אמבטיה לנפש". אגב, את סלון ברלין הפכתי אז לחצי-משרד של נמק. כל הזמן היינו נפגשים שם. זה היה או סלון ברלין או בחנות הדיסקים "קצת אחרת", כשאורי ב"ש היה עובד וגם מכין קפה. איך אהבנו את זה.


בסלון ברלין הייתי מתקלט הרבה, ובנובמבר 2008 הייתה לי שם תערוכת צילומים שרצה חודש ימים. טל פאטאל, שהתחילה אז לנגן עם צ'רלי מגירה, הייתה העובדת הראשונה במקום. בעצם השניה. הראשון היה אדיר שרון האדיר, שגם צילם אותי ואת קובי עומדים על המרפסת ממול, בקריצה ל"נאומי הכיכרות" של נמק. אדיר היה חבר מאוד טוב בתקופה ההיא.  


במה נמק היו שונים מדובי הנמלים? 


שאלה טובה. נדמה לי שההבדל העיקרי היה בפנטזיה של נמק, שבאה יותר מהכיוון שלי, שאנחנו ממש דואו להקה כזה. היה מי שכינה אותי ואת קובי "הזוג המוזר". אמנם אני אפילו לא שש-עשרית טוב על הגיטרה כמו דאגלס פירס וקובי אפילו לא שש-עשרית יודע לשיר כמו דאגלס פירס, אבל אני מדבר על ווייב אסתטי, על עולם. כל הזמן שאפתי להוסיף עוד איזה אלמנט. ניסיתי לאמץ אסתטיקות של ניאו-פולק, או כמו שמיכאל רורברגר וגם דנה קסלר כתבו פעם, של "להקות קובי אור". 


פנטזיה על ניאו-פולק. נמק בהופעה בפרילנד, 2008 (צילום: גרבולון)
פנטזיה על ניאו-פולק. נמק בהופעה בפרילנד, 2008 (צילום: גרבולון)

רורברגר קרא לזה "להקות קובי אור". נמק 2008 (צילום: אדיר שרון)
רורברגר קרא לזה "להקות קובי אור". נמק 2008 (צילום: אדיר שרון)

דאגלס פירס ממוות ביוני ברישום של בועז גולדברג. עבודה מ-2014
דאגלס פירס ממוות ביוני ברישום של בועז גולדברג. עבודה מ-2014

אתה יכול לתת דוגמה? 


בטח. למשל, הכנסתי לעניין פעמוני רוח ותוף רצפתי גדול סטייל Death In June. הבעיה הייתה שהרבה פעמים זה העסיק אותי יותר מדי ועיכב אותי מלהתפתח על הגיטרת נויז. גיא לנצוט, חבר, אפילו עיצב לי בהזמנה מיוחדת מעמד ייעודי למולטי-אפקט, עם תאורה ומקום מיוחד לסלייד שלי ואפילו אשפה - נרתיק לנשיאת חיצי קשת - למקל תופים. פרסתי סביב זה נחש אורות עם פדל שמחליף את הקצב של הלדים הצבעוניים, ועליו הייתי לוחץ בדריכה מתי שרציתי. קובי קרא למעמד הזה "פולארד". הוא אמר שהמעמד נראה מוזר ומזכיר לו את ג'ונתן פולארד. זה היה משהו הזייתי, ועוד משהו לסחוב. אבל זה היה חשוב לי וסחבתי, כי בתוך כל זה ניסיתי לייצר איזה show קטן לעין, לא להיות ה-dude שיושב מוגן בתוך קפוצ'ון, כפוף, מוסתר, ממולל את המיקסר וממלמל. הרעיון היה להיות מעין "לוחם נויז" כזה, להמציא דמות. 


קטע. והמשכת עם פולארד עד הסוף? 


לא. בשלב מסוים הפסקתי עם פולארד ועם התוף וגם עם הפעמוני רוח, ואז קרה דבר מעניין: כל העסק עלה מדרגה. באתי ממש עם מיקסר, ואם רציתי מקצב, פתחתי ערוץ במיקסר עם תופים שהקלטתי מראש על קסטה. יכולתי לשלוט בפיץ' וגם לשלוח לערוץ הזה אפקט שיעטוף את התוף. יכולתי גם לשלוח לערוץ אחר כל מקור אחר שארצה להוסיף לעניין. הפדל דיליי החדש שלי, של Boss, יכול היה עכשיו לתת לופ באורך של עד 23 שניות. זו הייתה פריצת דרך. זה קטע שדווקא בנויז, מוזיקה של איבוד שליטה, אתה צריך קודם כל להיות מאוד בשליטה על האפקטים והכל. אחרת אין בזה טעם. אז סופסוף הגעתי לשליטה. זה היה בומבה. 


כן, זה שליטה ואיבוד שליטה לסירוגין. זה הדיל. אבל בוא נחזור לשאלה המקורית - ההבדל בין נמק ודובי הנמלים. יצא ששני הצמדים פעלו במקביל? 


לא פעלנו במקביל. מה שכן היה זה ששלושה שבועות אחרי החזרה הראשונה של נמק, הופעתי עם דובי הנמלים. זו הייתה הופעה חד-פעמית כשלישייה, נדמה לי שהיא נקבעה עוד לפני שהקמנו את נמק, ועשינו עליה חזרה. חן שיינברג הקולנוען, שעשה דוקו מוצלח על קובי, הוא גם גיטריסט נויז מעולה ולקחתי ממנו השראה. תכננו לקרוא לעצמנו "דובי הנמלים ועכבר העיר", אבל בסוף זה נהיה שלושת דובי הנמלים. עשינו קטע בשם "הבובה זהבה", שקובי כתב על ליאור רשף מליליפוט, שנפלה אז להרואין. אחר כך קובי רצה שנבצע אותו כנמק. סברתי אז שהוא היה רגשי מדי עבור נמק, ולא מספיק "דם ואש ותמרות עשן". 


שלושת דובי הנמלים בלבונטין 7, 2008
שלושת דובי הנמלים בלבונטין 7, 2008


היו עוד הבדלים בין נמק ודובי הנמלים? 


מבחינת מעטפת הסאונד - שאחרים יגידו. אפשר רק לציין שבריליס של דובי הנמלים, אותו אני מאוד אוהב, הקול של קובי נשאר סטרייט, ללא עיצוב. אבל כן היה עוד הבדל בין דובי הנמלים ונמק, שהתבטא בשאיפה לדלל את כמות המילים. היות ובאופן כללי ניסיתי להתרחק כמה שיותר מווייב של ערב הקראת שירה ולהתקרב כמה שיותר לווייב של להקת רוק, קובי ואני הסכמנו שבנמק יהיו פחות מילים ויותר צלילים. ניסינו לעשות את זה בקטע בשם "פרילנד", בהשראת שיר יפהפה של Death In June שמורכב משתי מילים - Let Go. קובי פירק מילה אחת לארבע מילים - פרילנד, ריל, פרי, לנד - וזה יצא יפה. את ה"לנד" קובי היה ממש צורח בזמן שהמיקרופון שלו היה מחובר לפדל אקו-דיליי ששלטתי בו. זה יצא עוצמתי. עשינו גם קאבר די מעניין לשיר Untitled Words של סיד בארט, וקובי כל הזמן הציע שגם אני אביא טקסטים משלי. ניסינו את זה איזה פעם וחצי אבל לא כל כך אהבתי את התוצאה. בסופו של דבר, הקטעים הכי חזקים ומוצלחים היו הרשימות הארוכות של קובי, כמו בדובי הנמלים. 


צריך להזכיר שהיו לקובי עוד שני ריליסים, שניהם לא קשורים לאסתיקות של נויז. הם הוקלטו בגישה אחרת לגמרי. "צודק כמו גשם" מ-2007 הוקלט על גבי מצע של שטיחי מוזיקה אלקטרונית של בועז כהן ויוסי בבליקי, משהו בהשפעת טנג'רין דרים אבל מאוד מיידי, כשגם כאן הקול של קובי נשאר סטרייט, ללא עיצוב וללא אפקטים; "טרקסטים" מ-2000 הוקלט בליווי הגיטרה האקוסטית של קונץ. שניהם יפים, אבל בכוונה שאלתי רק על דובי הנמלים.


וכשאתה אומר פנטזיה, במה בעיקר התבטאה הפנטזיה שלך? 


בכמות ההופעות בזמן קצר, בניסיון לדחוף את זה כמה שיותר. להופיע כל כך הרבה עם דבר כזה אזוטרי זה לחיות בסרט. כמות ההופעות שהייתה לנו, צמד ספוקן-נויז כמו נמק, בפרק זמן קצר יחסית, הייתה פשוט מטורפת. זה רק מוכיח שאני וקובי היינו על אותו גל, היה לנו נורא חשוב לעלות על במה, להשמיע את מה שיש לנו, להיות שם. אבל מה שהיה די ביזארי זה תדירות ההופעות. כאילו אנשים זמזמו את השירים שלנו בבית והתגעגעו לשיר אותם בקול בהופעה. כמה כבר אפשר להופיע עם זה? ראבעק.   




פלאיירים להופעות של נמק, 2008-2010
פלאיירים להופעות של נמק, 2008-2010

שני תנאים לנויז טוב

אז איך זרמתם עם תהליך העבודה על הקטעים? איך יוצרים קטע של נמק? 


תראה, לעשות רעש זה קל, לעשות נויז טוב זה קשה. סופר קשה. אתה יכול לייצר  פידבקים, חריקות, לופים אימפרסיוניסטיים, סאונדים ספייסיים, אמביינטיים, אבסטרקטיים, אבל חייב להיות בזה עניין. אתה צריך לדלות משהו משמעותי מתוך התוהו ובוהו. במובן מסוים זה יותר קשה מלנגן שיר עם מלודיה ואקורדים. אתה חייב להצדיק את הדבר המופשט הזה, אחרת זה סתם קשקוש מכוער. זה לא חוכמה לפתוח עוד ערוץ ועוד ערוץ וסתם לעשות בלגן מוחלט של צלילים. מצד שני, לדעתי זה גם לא חוכמה להקליט נויז עם מטרונום, כלומר לעשות נויז שמושיבים אותו על ביט קבוע.  


אז מה זה בדיוק?


זה לא רק ליצור יחידות של רעש ושקט - שזה הבסיס של המוזיקה, אלא גם להצליח ליצור שינויים, התפתחויות ושיאים בתוך היחידות האלה. בשני הדברים האלה לא תמיד הצלחתי, אבל מאוד ניסיתי. 


אוקיי, ספר על האלבום. קודם כל, איבדת את דעתך? השקעת כסף בלהוציא אותו על CD ולא על וייניל. זו לא התאבדות? 


אני מאוד אוהב את הרומנטיקה של הקומפקט דיסק, וחבל לי שהפורמט הזה הולך ודועך. השקעתי המון בעטיפה, בדפוס, בכל אלמנט. מדובר בהקדשה קיצונית. לא אשקר, הייתי רוצה ש"קאפוט" ייצא גם בוייניל, אבל העלויות בכל זאת הכריעו. מה גם שזה מורט עצבים כל ענייני המשלוח והמכס. אומרים שזה היה הרבה יותר הגיוני עד הקורונה. 


אגב, הלייבל הישראלי הכי חשוב הציע לי להתחלק במימון ולהוציא את האלבום על וייניל. תכלס זה היה יוצא לי בערך אותו הסכום שהוצאתי על הCD ריליס, אבל עם הבדל אחד קריטי: כשאני מוציא אותו לבד על CD אני שולט בכל. אני מחליט מתי הוא בדיוק ייצא, מה למה וכמה. בלי לחכות לזמן הנכון ובלי להתחנן לאף אחד. הכי אינדי שיש. אני בכל זאת מעדיף את זה ככה, לפחות בהקשרי נמק. זה גם תואם מאוד, לדעתי, את רוח נמק. בואו לא נשכח שהCD עדיין חי מאוד באזורי המטאל המחתרתי וגם באזורי הנויז. 


בסוף, עם הוייניל יש גם את העניין של המחיר היקר לצרכן. זה הפך למוצר בון-טון, שאמנם לא חייב להיות אקסקלוסיבי ליאפים ולליברל אליטיסטס, אבל בכל זאת זה גורם לאי נוחות מסוימת. לפיכך, אין על דיסקים! 


חח. אוקיי. ויש באלבום גם דברים עכשוויים? איך בחרת את הקטעים?


קודם כל, חשוב להגיד שזה האלבום הכי קיצוני שאי פעם יצא בישראל מבחינת הטקסטים שלו. מי שלא מאמין, מוזמן לשמוע אותו.


חתיכת הצהרה. ומה מבחינת המכלול? 


וואו, מאז "מחר כבר עבר" לא עבדתי באובססיביות כזו. בשלב המאסטרינג תיקנתי שוב ושוב, בעיקר כדי להוציא את קובי חזק ואימתני. עברתי כל כך הרבה גרסאות עד שהגעתי למשהו שהניח את דעתי, זה היה פסיכי אבל גם כיף. 


דגתי את הקטעים הבאמת טובים, ששם *שני* התנאים שדיברתי עליהם מתקיימים ומתממשים. קטעים שהם נויז טוב בעיני. בחרתי רק את מה שנשמע טוב ומבוצע טוב ומעניין. היו עוד שישה-שבעה קטעים של נמק שהשארתי בחוץ, קטעים טובים אבל עם סאונד קשה מדי או קטעים עם סאונד טוב אבל שקובי עושה בהם את ההקראה עם יותר מדי פאתוס, לאט מדי. גם ככה זה מפוצץ בפאתוס, אז וואו, עד כאן.


מעניין שהקטעים הטובים הם בעצם ההתחלה של נמק והסוף של נמק. כל האמצע שלנו היה פחות טוב. כלומר, דווקא בחודשים היותר אינטנסיביים שלנו זה פחות הצליח לי בהופעות. 


לא האמנתי לאיזה רזולוציות ירדנו בחזרות. ועדיין, רוב הפטפוטים היו אנקדוטות כיפיות כמו על זה שאחד מחברי באדר-מיינהוף היה שומע איזי ליסנינג בזמן שהיה מכין את הפצצות


נמק והמצב בשורה אחת, 2009
נמק והמצב בשורה אחת, 2009

מה לגבי "ספגטים", שהכנסת לאלבום?


"ספגטים" הוא סיפור שונה. הוא הוקלט לייב לקונסולה בערב "לכלוך באוזן 10" של לאון פלדמן באוזןבר, בסוף אוגוסט 2009, אחרי פסק זמן יזום שנמשך עשרה חודשים. המנוחה מהופעות עשתה לנו רק טוב. עבדתי על הסט-אפ שלי, על הכלים, קניתי עוד פדלים מעניינים, שעם חלקם, בנובמבר 2008, גם הקלטתי קטע בשם "P.R" עם בת הזוג הטריה דאז - האמנית לן בוכמן. 


היה לך דואו נוסף במקביל לנמק? איך קובי הגיב לזה? 


היה, כן. אני ולן רצנו כמה חודשים עם דואו בשם מסמר ופנסים, או Nail and Flashlights באנגלית. קובי לא הגיב לזה הכי טוב בהתחלה, אבל די מהר הוא התעשת ואפילו הציע שנעשה מופע משותף בצימר. ככה יצא שההופעה הבאמת אחרונה שלי עם קובי, במרץ 2010, הייתה מיזוג בין שני הצמדים, תחת השם "נמק ומסמר ופנסים". וכן, מין הסתם, מהרגע שנכנסתי לזוגיות, באזור אוקטובר 2008, הפאזה האינטנסיבית של ההופעות הגיעה לסיומה. 


כמו שציינת, אפילו לקחתם פסק זמן


נכון, וזה קרה למרות שהתחילו לכתוב עלינו בבלוגים. לדוגמה, האמן הגרפי אבי בוחבוט כתב עלינו מילים מאוד יפות בבלוג שלו, "פשע ורשע", והשמיע אותנו כמה פעמים בתוכנית שלו, ששודרה ברדיו רעש האוור. גם מיטל רוסו - Diamondog בזהות הבלוגית שלה - שבזמן ההוא לא הייתה הופעת אינדי שהיא לא ראתה, כתבה עלינו נורא יפה. איל פרידמן/קוואמי השאיר תגובה במייספייס של נמק על "דימה". הוא כתב: Sheer Beauty. איזו שמחה. הרגשתי שנמק על הסוס. 


באותו אוקטובר של 2008 טסתי לברלין לשבועיים, כולי עם נויז ודרון בעצמות. זה היה כשבוע אחרי שאני וקובי הקלטנו את הקטע "נמק" והייתי מכושף מנויז ודרון. זה היה הביקור השני שלי בעיר, כמעט ארבע שנים אחרי הראשון, שהיה עדיין באווירת האינדי של אז. הפעם זו הייתה ברלין קצת שונה עבורי. אני זוכר את עצמי משוטט ביום השני או השלישי שלי בחופשה באזור מיטה ומגלה במקרה חנות תקליטים, קסטות ודיסקים שכולה מתמחה בנויז ודרון. בול בהזמנה. משהו פסיכי.


דרך שיחה עם המוכר ופלאיירים שאספתי במקום הגעתי לכמה הופעות מדהימות וקניתי כמה ויינילים חזקים. לדוגמה, אני זוכר הופעה בלתי נשכחת של גיטריסט נויז בשם Sean Derrick Cooper Marquardt, במקור משיקגו, שהופיע עם מתופף Free Jazz מבוגר בסקוואט בשם Ballast der Republik. באותה חופשה הגעתי גם לפסטיבל נויז באיזה שדה, עם כמה משאיות שיצרו מעגל. בתוך המעגל, במעין אוהל קרקס, נערכו ההופעות, אחת אחרי השניה, כל פעם על משאית אחרת. ראיתי הופעות נויז מעניינות גם במקום בשם West Germany, שצ'רלי מגירה והלהקה הופיעו בו כעבור שנה. באותה חנות אקספרימנטל, שהשד יודע איך קראו לה, קניתי, בין השאר, אלבומים של אמן הנויז Magic Aum Gigi ושל להקת דארק אמביינט בשם Visions, כמו גם כמה קסטות. 


פלאייר של פסטיבל הנויז-משאיות בברלין, 2008
פלאייר של פסטיבל הנויז-משאיות בברלין, 2008

וואו. העמיסו אותך שם בכל טוב. בוא נחזור ל"קאפוט" של נמק. ספר עליו עוד


אוקיי, בחזרה לנמק, עצרנו בנקודת מפנה. אז ככה: בניגוד להופעות קודמות, על "ספגטים" לא עשינו שום חזרה ביחד. קובי הקריא לי את הטקסט בטלפון, עפתי על הקטע והכנתי מהלך נויז על הגיטרה אצלי בבית. ויתרתי על התוף, ויתרתי גם על לחבר את המיקרופון של קובי לפדל אקו-דיליי. החסרתי אלמנטים מסוימים, הוספתי רצויים והרווחתי שליטה על שני הדברים החשובים - יחידות של רעש ושקט ושינויים בתוך היחידות. אני חושב שיצרתי שם קטע שבו הצלחתי לפרוץ את הלופים של עצמי. 


בפרפרזה על מה שקובי כתב - אני אתן את השורות שלו בהמשך - גם לדעתי זה נויז אמיתי: לשבור את הלופים של עצמך. בתוך האטמוספירה האסתטית שלן ואני המצאנו לעצמנו, בגיג הזה חבשתי כובע קש שלן ואני שינינו לו את הצורה. הכובע שימש כסוג של מסיכה, ולששת הברזלים שמכוונים את הגיטרת Cunt שלי קשרנו המון שרוכים שחורים דקים ארוכים, שעשו שובל עד הריצפה כמו איזה זנב סוס מוזר. אחרי ההופעה בא אליי רם אוריון, בעיניים הכנות שלו, בחיוך יפה, ואמר לי: "בועז! איזה יופי! למדת לנגן עם האפקטים". וואו, איך שמחתי. אמרתי לעצמי שאם רם, שלא מחלק מחמאות בזול, אומר את זה, אז אני בכיוון הנכון. 


עושה את "ספגטים" באוזןבר, בכובע קש מוזר, 2009 (צילום: עטר רפפורט)
עושה את "ספגטים" באוזןבר, בכובע קש מוזר, 2009 (צילום: עטר רפפורט)

מה עוד אתה זוכר מהערב הזה? בכל זאת, מלא הופיעו שם


כן, סופסוף יצא שהופענו עם המצב השלישי, להקה שאני וקובי מאוד אהבנו. אחד המשפטים הראשונים שקובי אמר לי בטלפון, ב 2006, היה ללכת לראות את המצב השלישי. רם אוריון ורוגל אלפר עשו את נוודי האוכף שלהם. הופיעו גם Brain Candies המעולים של אייל פיק ואחיו; רוצי בובה; איתן רדושינסקי בהרכב מיוחד; דיגיטל מי של שי ליברובסקי ועוד ועוד חברים טובים מהסצנה שלא עלו על הבמה באותו ערב: שי נובלמן, שאני מחכה לאלבום הקאמבק שלו באנגלית; ניצן חורש, שהוציא אז עם אלקטרה אלבומים טובים בהפקת ברוך בן-יצחק; בוני פכט המלכה, שהיה לה חנות וינטג' בשינקין בניינטיז; דן פביאן בלוך, שעד היום פעיל מאוד בסצנה ועושה דברים יפים, לא רק במסגרת אנטיביוטיקה. זוכר שהמקום היה מפוצץ כמו שלא ראיתי אותו מעולם, כולל כל החדרים והאולמות. זה היה אחד הערבים הכיפיים.


חוץ ממסמר ופנסים, היו לך בתקופה ההיא עוד שת"פים מהצד?


כן, היו. קודם כל, בתקופה המוקדמת של נמק באתי לחיים ויטלי כהן הנשמה, שעשה אז את The Homesicks ואת דאב מלוח עם שי ליברובסקי, וג'ימג'מנו. זה אותו חיים שהתגלגל אחר כך למסיבות האנדרגראונד "תחת" ולרייבים. שת"פ רציני יותר נרשם מעט אחרי "ספגטים" באוזן, אז התארחתי בגיטרת נויז בקטע אחד באלבום הבכורה המעולה של אורָן זילברשטיין מהמצב השלישי - "בודקת".   


עכשיו אני קולט שהרבה קרה סביב "ספגטים" באוזןבר. שבוע-שבועיים אחרי "ספגטים" ראיינתי את מיכאל זולוטוב, הלא הוא Kadaver האימתני, לעיתון העיר. קובי הכיר לי את קאדאבר, וקאדאבר הכיר לי המון שיט ונתן לי השראה להעמיק בדארק אמביינט פסיכדלי.


הייתי בא אליו לבת ים והיינו מרביצים סרטי אימה עם פסקולים משוגעים, עם רוורסים ופול ריוורב וכאלה, בווליום חייתי. אני ואמן הדרון ליאור אשכנזי גם התארחנו בהופעה של Kadaver, בגדה השמאלית, בסוף דצמבר 2009, בערב שאירגן רני זגר בשם End Of The Ear. בעזרת טיפים ספציפיים חשובים שנתן לי צ'רלי מגירה, שבא והדגים לי חיבורים, יציאות וכניסות למיקסר, בניתי סט-אפ שממש איפשר לי לשלוט בערוצים כמו שצריך. איך נהניתי בהופעה הזו, וואו. כשירדתי מהבמה אמר לי איש המוזיקה אורי גורדון, איש מצוין, חיובי ועדין ביותר - גם הוא כבר הלך לעולמו לצערי - את הדבר הכי יפה שאי פעם אמרו לי בהקשר של נגינה. אורי גורדון אמר לי שהגיטרה שלי הייתה mean במובן של מרושעת, רעה במובן של עוקצת. Mean Guitar. כל כך שמחתי. 


תרשים חיבורי הנויז שצ'רלי עזר לי לבנות. מתוך עטיפת הדיסק (עיצוב: אבי בוחבוט)
תרשים חיבורי הנויז שצ'רלי עזר לי לבנות. מתוך עטיפת הדיסק (עיצוב: אבי בוחבוט)

חיה רעה. מה עם כמעט-שת"פים?


הסופר-משורר אודי שרבני, שעשה אז פואטרי-סלאם, עוד לפני שיצא הספר הראשון שלו, התקשר והציע לי ללוות אותו. כמובן שאודי הוא משהו מיוחד. יותר מזה, כשהיינו ילדים היינו משחקים יחד כדורגל בהדר יוסף, שעות על גבי שעות. הוא משחק כמו שהוא כותב. היה מראדונה קטן. מכל מקום, הצעה דומה הגיעה גם מכיוונה של אסנת איטה סקובלינסקי, אבל פואטרי-סלאם זה לא הקטע שלי. 


הטקסטים ב"קאפוט" שייכים יותר לעולם ספרות הפשע הקובי אורית מאשר לביקורת רוק קובי אורית. קובי כינה את הטקסטים האלה "נאומי כיכרות". אני קראתי להם "דם ואש ותמרות עשן"


כמעט-שת"פ היה עם המשורר רוני סומק, שהיה חבר של קובי, ראה הופעות שלנו ומאוד אהב לקרוא את "בולע רוק". רוני הציע לי לעשות משהו ביחד. עכשיו, לעבוד עם אמן כמו רוני סומק, שאגב, עבד עם אליוט שארפ ועוד ועוד - ברור שההצעה החמיאה לי מאוד ומן הסתם הבהרתי לו את זה מיד. יחד עם זאת, הרגשתי אז, שמבחינתי, לעשות ספוקן-נויז/דרון/דארק אמביינט אני רוצה רק במסגרת נמק. והיה גם את עומר גל, אמן בוגר בצלאל אם אני זוכר נכון, שחי כבר הרבה שנים באמריקה עם להקת Cookie Tongue הפריק-פולקית שלו. עומר ראה הופעה של נמק והציע לי לחבור אליו. את ההצעה שלו מסמסתי, ואחר כך, כשראיתי אותו מופיע עם יואב טל בפסטיבל הקסטות של הצימר ועושה נויז הזייתי ביזארי, קצת הצטערתי שלא זרמתי. זה היה ממש טוב. 


פוסטר לערב בסלון ברלין, 2008
פוסטר לערב בסלון ברלין, 2008

"לא אקריא מלפטופ! איני יאפי!"

בחזרה לאלבום. ספר על הקטע החדש, שבו בעצם נמק מתעוררים לתחיה


כן, אפשר לומר. הקטע "קובי תתעורר", שפותח את האלבום, הוא בעצם קטע חדש לגמרי שיצרתי בשביל "קאפוט". הגלם הבסיסי שלו הוא 12 שניות של גיטרה שלי מההופעה האחרונה של נמק, מהצימר ב- 2010, שנתי אורנן העלה ליוטיוב לפני מיליון שנה. זה היה שבועיים אחרי ההופעה שלי עם קאדאבר בגדה השמאלית, כך שבאתי בסט-אפ הכי טוב שלי.  


אז הקטע הזה חדש או ישן? 


אני עושה כאן גשר בין ינואר 2010 לבין הימים האלה. גשר של 16 שנה. הקטע הוא בעצם חדש לגמרי, כי יצרתי לופ מהגזירה הזו שאהבתי ועשיתי מיליוני מניפולציות על הלופ הזה, כלומר בניתי משהו. גם הוספתי גיטרה קלאסית מהיום וגיטרה בס ועוד ועוד דברים מהיום. אני חושב שיצא אחלה נויז-דארק אמביינט. ניסיתי לזמן את רוחו של קובי ונראה לי שהצלחתי. בעיני, זה גם לחלוטין יכול להיכנס לפסקול של סרט אימה רציני. הרעיון של "קובי תתעורר" הוא ליצור קטע אטמוספרי, לא נויז שמציק. לדעתי יש בו משהו מדיטטיבי. חילקתי אותו לשני חלקים כך שהוא ממש עוטף את האלבום, מתחיל ומסיים. 


אז אם הוספת לשני ה"קובי תתעורר" גיטרה בס חזקה, למה לא הוספת בס לשאר הקטעים? 


"קובי תתעורר" הוא מחווה אבסולוטית, וכאמור הקלטתי אותו בימים האלה, עכשיו, כמעט שלוש שנים אחרי מותו של קובי. בכל הנוגע לקטעים הישנים של נמק, לא רציתי לגעת יותר מדי, אחרת זה כבר לא היה משקף את 2008-2009. הרי שאפתי שכל המוזיקה תצא מגיטרה חשמלית אחת, זה היה הרעיון שלי אז, שהגיטרה תוליך לכל מיני כיוונים דרך כל מיני אפקטים. מכל מקום, מי אמר לך שלא אוציא מתישהו גרסת סינגל ל"נמק", שבה אוסיף בס שמדי פעם יגיח בסערה לפני שיעלם ושוב יחזור בהפתעה? מי יודע, זה עוד עשוי לקרות.


פלאייר להופעה של נמק בצימר עם ריפיוז טו דיי (עיצוב: לן בוכמן)
פלאייר להופעה של נמק בצימר עם ריפיוז טו דיי (עיצוב: לן בוכמן)

אשכר. יפה. אין לזה סוף. ואני מחכה לאלבום הבא שתוציא תחת השם זיקו. אבל לפני שזה יקרה, ספר על שאר הקטעים באלבום של נמק


אוקיי. "דימה" הוקלט בחדר חזרות באלנבי 94, ת"א, ואני ממש אוהב את ההקלטה הזו. אגלה לך סוד - זה מהחזרה הראשונה של נמק, מהפעם הראשונה שניסינו את החיבור הזה. ושוב, כמו במקרה של "ספגטים", יש כאן משהו ראשוני ביני לבין קובי. באתי לחזרה פצוע בברך ימין, הייתי צולע רוק, כמעט זקוק לקביים. יום או יומיים לפני כן התרסקתי עם האופניים ונפגעתי בצורה די קשה. נדמה לי שניגנתי מתוך איזה עונג של כאב, וכל זה כשהבת שלי בת חמישה ימים וכולי בהתרגשות עצומה. אולי זו הסיבה שיצא ממש טוב, למרות שרק התחלנו. באותו זמן קראתי למה שאני עושה על הגיטרה Space Guitar, והיא באמת יצאה מאוד חללית בהקלטה הזו. עיצבתי תדר פסיכדלי זורם, רוטט ומערסל. לשם השוואה, ב"ספגטים" הגישה שלי לגיטרה היא הרבה יותר נויזית במהותה מאשר ספייס-דרון. כנ"ל לגבי ההגשה של קובי: ביחס ל"דימה", ב"ספגטים" קובי ממש Punk, כולו בחוץ שם, בכל הכוח. 


אני מבין שהקטע שנקרא "נמק" הוא חריג במובן הזה


מבחינת ההגשה של קובי, "נמק" ו"ספגטים" דומים. אבל מבחינת המוזיקה שלי - נכון, אתה צודק. קודם כל, "נמק" הוקלט בערוצים, כלומר, "כמו שצריך". זה קרה בספטמבר 2008, כשנכנסו לאמביינס שבאזור הבורסה ברמת גן. דרי נחמיאס המצוין, אח של מוסה, היה הטכנאי ובעצם שימש מפיק-שותף שלי לקטע הזה.  


אז מה ההבדל?


ההבדל בין "נמק" לבין "ספגטים" ו"דימה" הוא שב"נמק" ניסיתי לשחזר את המבנה של הקטע מכל ההופעות והחזרות להופעות. מדובר להערכתי במשהו כמו שמונה או תשע פעמים שביצענו אותו בהופעות לפני זה, ועל כמות דומה של פעמים שעשינו אותו בחזרות, אם לא יותר. זה מלא. היום אני לא בטוח שהיינו צריכים את כל החזרות האלה. זה כמו לקחת עיגול ולנסות להפוך אותו למרובע. עבדנו גם על תזמונים, מתי קובי נכנס, קצב הקראה, דגשים, מינונים, אנליזה של הקלטות קודמות מהופעות. 


וואו. אתה מרענן לי אזורים אפורים במוח


כן. האזנתי לכל ההקלטות מכל החזרות ולא האמנתי לאיזה רזולוציות ירדנו. קודם כל, קובי היה מאוד חמוד ונוח, אפילו לא זכרתי עד כמה. שנית, לא הבנתי אז שבז'אנר הזה, הביצוע הראשון הוא בדרך כלל הכי טוב. אמנם זה קובי, כך שעדיין ברור שרוב הפטפוטים היו אנקדוטות כיפיות כמו על זה שאחד מחברי באדר-מיינהוף היה שומע איזי ליסנינג בזמן שהיה מכין את הפצצות, או הראיון שדייויד ג'והנסן נתן ל"ידיעות אחרונות" - אבל גיליתי שבחלק מהחזרות אשכרה היינו מנתחים ביצועים מהופעות קודמות שהקלטתי על קסטה. הייתי מצמיד את הרמקול החיצוני של הטייפ למיקרופון של קובי, וכל החדר היה מתמלא בהופעה של נמק. קובי היה עושה במקום אפילו הגהה קטנה, מדקדק, משפר. מעניין שלא אמרתי לו להגיד ב"דימה" סלבים עם סגול בסמך ולא עם שווא. 


כשירדתי מהבמה אמר לי איש המוזיקה אורי גורדון את הדבר הכי יפה שאמרו לי בהקשר של נגינה. הוא אמר לי שהגיטרה שלי הייתה mean במובן של מרושעת, רעה במובן של עוקצת


חח. מצחיק


אשכרה היינו כמו שני גנרלים שרוכנים על מפות. הזיה. זה היה קצת כמו לנסות לתפוס אוויר. הרי בז'אנרים האלה, היסוד המקרי אמור להיות מובהק, אני חושב. ככה נוצרת האנרגיה החופשית שבדבר. זה העניין. אבל אם לדייק, הייתי אומר שנויז טוב הוא מקריות קצת מאורגנת. רנדומליות קונקרטית. בכל אופן, לגבי הקטע "נמק", אולי בהקלטה עצמה אין את הדינמיקה הראשונית שיש ב"ספגטים" וב"דימה", אבל יש בה דברים חזקים אחרים. בנוסף להם, תמיד רציתי להוסיף שם כמה דברים, אז עכשיו מימשתי את זה. שיפצתי. 


הוספת דברים?


כן. הגרסה שנכנסה ל"קאפוט" היא גרסה מחודשת. הוספתי שם כל מיני דברים - קולות, הפתעות, סינת'ים אבודים מהסשנים של Headless Elvis שלי ועוד. אני מבסוט מהגרסה המחודשת כי היא טיפה, לפחות טיפה, מתחילה להתכתב באמת עם הפנטזיות שלי ושל קובי להיות שייכים למשפחת הניאו-פולק/ נויז/ דארק ולרוח Death In June. כלומר, משהו שנשמע כמו כמה דברים שנעים בין העולמות האלה של נויז, דארק וכו'. 


מגניב. אבל רגע, יש גם גרסה אלקטרונית חדשה לקטע הזה?!


נכון. חשבתי לעצמי שאם כבר הקלטנו בערוצים והכל, אקח את הערוץ ווקאלז של קובי ללושה - חברי ליעד לושי - היוצר האלקטרוני שעבדתי איתו על הרמיקס של Wouldn’t Even Care בתור הצמד Sony and Share. הרעיון היה לנסות לבנות איזה משהו מעניין על הקיובייס של לושה. יצא אלקטרו-ביזאר כזה. אני שמח, יש לזה ערך מוסף. לדעתי, זה יצא כמו הצדעה לאקספרימנטים האלקטרוניים של עוד להקה שקובי אהב עד כלות הנשימה - Coil. לפחות באווירה. לא ככה?  


מקליטים את הקטע "נמק" אצל דרי ומוסה באמביינס. קובי ודרי (צילום: בועז גולדברג)
מקליטים את הקטע "נמק" אצל דרי ומוסה באמביינס. קובי ודרי (צילום: בועז גולדברג)

שתיים מחולצות העשה-זאת-בעצמך שקובי היה חורש עליהן
שתיים מחולצות העשה-זאת-בעצמך שקובי היה חורש עליהן

נויז ודרון בעצמות. גולדברג ב-2008 (צילום: מאשה)
נויז ודרון בעצמות. גולדברג ב-2008 (צילום: מאשה)

אולי, בגישה. חביתה מקושקשת של מוזיקה אלקטרונית. אבל בחזרה ל-2008, לאן חשבת שזה יגיע, בהתחשב בכך שזה פרינג' קשה וקיצוני? 


אתה רוצה את התשובה הארוכה או הקצרה? נלך על הקצרה: נראה לי שאת העובדה שנמק עשויים להישמע מעיקים לרוב האוזניים האנושיות פשוט הדחקתי בעזרתה האדיבה והחמקמקה של כוס הבירה ובחסות השאכט. חשוב להבהיר כאן מיד: ההגשה של קובי - אין כמוה. אפשר להגיד שהיא הכי מיוחדת בעולם. באמת חד-פעמית. יחד עם זאת, איך אומרים? זה ממש, אבל ממש, לא לכל אחד. 


רוצה דוגמה לניתוק היחסי שחייתי בו? לילה אחד פגשתי את צ'רלי מגירה והלהקה שלו בבר "ה-13" בלבונטין. דיברנו על נמק, והוא נתן לי כמה טיפים וכמה הערות שעיצבנו אותי אבל היום אני מבין שהן היו מאוד נכונות. באותה שיחה צ'רלי גם הציע שקובי יקריא בהופעות מלפטופ ולא מדף, בטענה שלקרוא מדף עושה אסוציאציה של תיאטרון או של משהו ארכאי, ושזה מרגיז. היות וחיפשתי דרכים להפוך את נמק ליותר ממה שהיא באמת, הלכתי עם הרעיון הזה לקובי, שהגיב באופן נחרץ. הוא אמר בתקיפות: "לא אקריא מלפטופ! אני לא יאפי! אני לא יאפי!". לשם הוא לקח את זה, ואני הבנתי שיש גבול לרעיונות שאפשר להציע. 


קובי בתערוכת סקייט-ארט של ת'ראש אדיקשן, 2008 (צילום: בועז גולדברג)
קובי בתערוכת סקייט-ארט של ת'ראש אדיקשן, 2008 (צילום: בועז גולדברג)

מתוך התערוכה: טי-שרט בעיצוב של בועז גולדברג
מתוך התערוכה: טי-שרט בעיצוב של בועז גולדברג

כך או אחרת, אני הייתי כל הזמן בדבר הזה שקראנו לו נמק. לדוגמה, כשהשתתפתי בשתי תערוכות Skate Art של Thrash Addiction, בהן יצרתי לוח סקייטבורד, טי-שרטים, מדבקות ומיקסטייפ, הכל היה סביב תכנים של נמק. בתערוכה השניה אפילו חתמתי בתור Half Nemek במקום בועז גולדברג, והדימוי שהדפסתי על הטי-שרט של נמק היה צילום של הסקייטבורד החבוש עם הפצע מהתערוכה הראשונה. 


וואו. ממש נמק ב 360 מעלות. 


חח כן. וכל הזמן דחפתי את נמק קדימה. בשלב מסוים, לקראת סוף הקיץ ההזוי של 2008, הגענו אפילו לתוכנית רדיו בשם "עם ישראל High" בקול הקמפוס, תוכנית חמודה בהנחיית דון ויקטור שהפורמט שלה הוא שעה של ג'ימג'ום לייב וראיון. מדהים איך הצלחנו להסתנן לשם. ממש מכונת יח"צ משומנת. הכנסתי פרגמנט של ראיון קצר משם וגם ג'ינגל לקול הקמפוס שהתבקשנו להכין. 


מה?! רגע רגע, תגיד את זה שוב. נמק עשו ג'ינגל ל-106fm?!


לגמרי. נמק הקליטו ג'ינגל לרדיו קול הקמפוס 106fm. בבקשה, גש לרצועה מספר 6 באלבום. נראה לי שתאהב את זה.  


אסתטיקה פשיסטית כאמנות טרנסגרסיבית

הטקסטים של קובי, מה הולך שם? קובי מהלל פשיסטים ונאצים או מה? 


בטקסט שלו, "כלולות", שהתפרסם בספרון "הטיסה" שיוסי למפל הוציא לו וגם בוצע באלבום "צודק כמו גשם", קובי כותב כך: "את המוסיקה של בויד רייס אפשר להתחיל לקלוט כניסיון לשבור את הלופ הכמעט נצחי של חיים צפויים, אפורים, על ידי היצמדות לאידיאולוגיה ימנית קיצונית שמאוד חריגה בעולם הרוק, ראיית המלחמה כדבר טבעי שצריך לברך עליו כי הוא הורס משהו קבוע ובמקומו צומח משהו אחר, ה-ת-ח-ד-ש-ו-ת, שבירת התמכרות". במילים אחרות, לא מדובר בתופעה פוליטית של רוע, אלימות, דיכוי ורצח כי אם בעיסוק אמנותי ברוע, אלימות, דיכוי ורצח. זה הבדל מהותי. אתה בטח יודע מה זה "טרנסגרסיה". דבר מעניין.


הדיסק עצמו (עיצוב: אבי בוחבוט)
הדיסק עצמו (עיצוב: אבי בוחבוט)

כן, אמנות טרנסגרסיבית היא מהדברים המעניינים ביותר


מסכים. אני זוכר, למשל, שבתקופה ההיא קובי דיבר הרבה על ברוך מרזל. הדמות שלו ריתקה אותו. הוא גם עשה גרפיטי קטן בטוש, בשירותים של לבונטין 7 - "האם קובי אור פשיסט?". בתקופה ההיא הוא לפעמים היה מצייר בלורד אדום עבה שני ברקים על היד שלו, באזור האמה. טשטוש הגבולות היה מובנה בעניין. אבל אם בעולם האמנות קובי חוצה את הקווים והופך למלך הדחויים, מה שמעט עצוב הוא שבחיים עצמם, בהנחה שקובי - תיאורטית - ינסה להתחבר אל אותם דחויים, הם לא יקבלו אותו. ממש הלילה היה לי חלום כזה: קובי מציג בפניי, בהתלהבות, מעין בובה בגודל טבעי של מה שמכונה נער גבעות. אבל כשהבובה מתעוררת לחיים, היא דוחה את קובי. ואז אני מתעורר בדמעות. היופי הוא שהפוזיציה הזו של להיות דחוי על ידי הדחויים היא גם כן משהו שקובי הפך לאמנות ול-being מסוים שלא הפסיק להניב לו פירות. הוא הפך את זה לחוזקה, לכוח סופר-על. 


היה חשוב לי לתבל את האלבום בפרגמנטים קטנים שיוסיפו עוד צבעים, עוד אווירה. זו גם מחווה לאיך שקובי כתב ותפש טקסט - משהו קולאז'י. גם "קאפוט" הוא קולאז'


באותו טקסט, ב"כלולות", קובי מתייחס לכתיבה שלו כך: "אני חושב שהקולאז'יות היא ניסיון - אני לא יודע אם הוא נואש - לשבור את חזרת הכפייה". הקולאז'יות של קובי היא אכן דבר מדהים, כולם יודעים את זה. כל טקסט של קובי היה כמו פצצת מצרר שזורקת עליך עשרות נושאים שונים, מסתוריים, מרתקים, ומזמינה אותך ללכת לחקור אותם. בו זמנית, קובי גם היה חיית עיתונות, קורא אדוק של ביקורות וכתבות בכמה שיותר עיתונים. היה לזה ערך עצום כי הוא אשכרה היה גם חוקר של עיתונות רוק וכל הזמן עודד אחרים לכתוב אחרת. 


מעניין אותי איך הוא התנהל עם כל הידע העצום שלו. הוא לא ניצל אותו כדי להתנשא על אחרים? 


ממש לא. חשוב לי להדגיש שאף שהיה לקובי ידע עצום ביותר על מוזיקה, ספרות, קולנוע ועוד ועוד, הוא לא ניצל אותו כדי להתנשא על אנשים או לתקוף אותם. הוא לא היה מהפיינשמעקרים המעצבנים האלה. להפך, הוא תמיד עודד אותי להגיד על דברים שאני לא אוהב: "זה יפה, אבל זה לא בשבילי". אימצתי את זה. אבל בכל זאת, היה מקום אחד שזה כן ברח לו. פחות אהבתי את זה שלפעמים הוא  גלש למשפטי ה"עיתונות רוק טובה היא דמעה של מלאך של…". בעיני - לפחות במסגרת נמק - זה לא היה נחוץ. גם ככה דיברנו על זה בלי סוף כשהיינו יושבים לקפה ו/או בחזרות שעשינו. בלי סוף קשקשנו על הכותב ההוא ועל הכותבת ההיא, כמה שזו מטומטמת וכמה שההוא יהיר וטיפש, ואיזה כסיל אימבציל העורך במדור ההוא שהחליט ככה וככה. 


טשטוש הגבולות היה מובנה בעניין. נמק 2008 (צילום: אדיר שרון)
טשטוש הגבולות היה מובנה בעניין. נמק 2008 (צילום: אדיר שרון)

מה שאני באמת אהבתי, ולשם כל הזמן כיוונתי את קובי, זה את הכיוון של ספרות הפשע/בלש הקיצונית והמטורפת שקובי אהב כל כך. סופרים שנונים, בועטים כמו שיר פאנק-דקה-וחצי ובו זמנית פיוטיים. קובי חשף אותי לספרים האלה כמו שהוא חשף אותי לניאו-פולק. זה הצליח לו בענק. התמכרתי. הוא קרא לזה "הרוקנרול של הספרות". אז מה שאני בא להגיד זה שהיינו ממש קרובים אז, ככה שהיה לי את הביטחון להגיד לקובי אור הגדול - אם הוא הביא טקסט רך או מופנם מדי בעיני - "זה לא מספיק לפנים". שמעתי את עצמי אומר לו את זה כשעברתי על כל ההקלטות של החזרות. אשכרה עודדתי את קובי להביא בוקסים מטורפים. רציתי שיביא את ההכי קיצוני שלו, שיתן נטו אגרופים משוגעים. 


נשמע שזה הצליח


בטח. זה קובי אור. בדרכו שלו, קובי היה כמו איזה נביא שישב במערה שלו וכתב משם טקסטים אפוקליפטיים על קץ האנושות. היו לו נוקאאוטים מטורפים, כמה שרק רצה, ככה שמבחינת הניואנס, הטקסטים ב"קאפוט" שייכים יותר לעולם ספרות הפשע הקובי אורית מאשר לביקורת רוק קובי אורית. גם לא קרה שביצענו טקסט שקובי פרסם בעיתון. באחת החזרות ניסינו טקסט שקובי פרסם בפנזין שלו, "חמור", ומשהו לא עבד שם. ואז קובי הגדיר את הבעיה כשאמר: "זה טקסט שמיועד לקריאה ולא להקראה". את הטקסטים שלו שהכי אהבתי קובי כינה "נאומי כיכרות". אני כאמור קראתי להם "דם ואש ותמרות עשן". חשוב להגיד שגם בדובי הנמלים היו לקובי טקסטים כאלה, לא רק בנמק. מה זה אומר נאומי כיכרות? למשל, "נמק" או "דימה". 


איך נולד "דימה"?


כמו שאמרתי, "דימה" היה הקטע הראשון שעשינו. אני זוכר שנפגשנו בקפה מרסנד, בשעה שקטה ביום חול. קובי בא עם המון דפים של טקסטים שלו וביקש ממני לסמן שורות או פסקאות שאני אוהב. חלק מהן הוא הכניס פנימה. כלומר, "דימה" הוא קאט אנד פייסט מטקסטים קודמים של קובי, אוסף של סימפולי טקסט שהולחמו יחד לכבוד נמק. "ספגטים" ו"נמק" נכתבו במיוחד בשביל נמק, בלי סימפולים מטקסטים קודמים. דבר נוסף הוא, ונדמה לי שאני מדייק כאן אבל יסלחו לי אם לא - בנמק קובי הקריא בפאתוס עצום, הוא ממש היה על גבול הצעקה בחלק מהזמן. עודדתי אותו לעשות את זה עם נוכחות, לא לעשות את זה רך, ומשהו בסינרגיה שזרמה ביננו - העיתונות, ספרות הפשע, הלהקות שאהבנו, ההזדהות שלו עם הדרמה שחייתי בתוכה - סחפה את קובי לכיוון יותר Punk. בתחילת ימי נמק קובי היה בן 60 ועדיין היה לו המון כוח. להרגשתי, היה לו ברור שהכוח הזה עשוי לאזול בקרוב, שכדאי להשתמש בו כל עוד הוא יכול. 


הטקסט של "ספגטים" מאוד קיצוני. לקובי יצא שם משהו מאוד ישיר, בוטה, חשוף ואמיתי. הוא כתוב כסיפור קצר כרונולוגי ומסודר, ומתאר טבח שבחורה אאוטסיידרית מבצעת בכל "כנועי החברה" למיניהם שלא מגיע להם לחיות. 


גב הדיסק של נמק (עיצוב: אבי בוחבוט)
גב הדיסק של נמק (עיצוב: אבי בוחבוט)

נויז, נויז ועוד נויז. נמק בהופעה בפטיפון, 2008 (צילום: בועז גולדברג)
נויז, נויז ועוד נויז. נמק בהופעה בפטיפון, 2008 (צילום: בועז גולדברג)


אני זוכר שקובי מסביר בטקסט בדיוק למה לא מגיע להם לחיות


נכון. העניין הוא שזה קורה ממש בסביבה שבה ניגנו את הקטע, במסעדת "ספגטים" הצמודה לאוזן השלישית. 


די מצמרר. והטקסטים של "דימה" ושל "נמק", מה הסיפור שלהם?


הטקסט של "דימה" מדבר על עולם מייאש שבו אדם לאדם זאב. קובי מדבר על זה בכאב, דרך טיפוסים שכאילו נלקחו מספרי מתח-פשע של ג'ורג' פלקנוס, בהמרה לרחוב פין בתחנה המרכזית בתל אביב. סרסורים וסוחרי זונות מהסוג הכי קשה. הטקסט של "נמק" מדבר על המקומות הרצחניים והאפלים בנפש האדם דרך אירועים ממלחמת העולם השניה. זה כמובן בהשראת דאגלס פירס מ-Death In June, אבל אם תרצה דוגמה פופולרית יותר ומתוחכמת פחות, אז אולי זה בעצם מה שעושה רוג'ר ווטרס ב-The Wall. סוג-של. 


אבל רגע, יכול להיות שווטרס באמת אנטישמי, לא? 


יכול להיות. ואולי גם דאגלס פירס, מי יודע. זה לא כל כך ברור. ווטרס משמאל, פירס מימין - זה פחות רלוונטי. מה שיותר רלוונטי הוא העיקרון של להשתמש במוטיבים, סמלים ושפה פשיסטית אפלה כדי להעביר איזה מסר אקוטי על החברה שאנחנו חיים בה, רעיון ה"אדם לאדם זאב".


וזה מה שאתה חושב? שאדם לאדם זאב?


יש כאלה ויש כאלה. אני בקטע של אדם לאדם אדם. לצערנו, יש גם זאבים, וצריך לדעת איך להילחם בהם. בכל מקרה, במקרה של Death In June, מדובר בקריאת תיגר חריפה על זרמים מרכזיים בתרבות העכשווית. אני מאוד אוהב את זה.


אין לי ספק שקובי חשב ששיתופי הפעולה שלו עם אנשי נויז שהם לא אני עושים לי לא טוב, ועדיף שלא אדע. אבל האמת היא שתקופה ממושכת לא התעניינתי בנויז. טבעי שנמאס לזמן מסוים


אצל קובי, בטח ובטח בנמק, השימוש ב"אדם לאדם זאב" הוא גורף. יש כאלה שנרתעים/ מתעצבנים מזה. אתה לא חושב שהמינון מוגזם? 


אני חושב שאחת הסיבות לכך, וגם העיתונאי איתמר ב"ז כתב את זה פעם, היא שקובי משתמש בסימבוליזם של הימין הקשה כדי למרוד באתוס השמאלני של נפוחי הרוק למיניהם. עם זה אני מאוד מזדהה, כי במידה מסוימת זה מחזיר לרוק את האלמנט המרדני שהיה בו והלך לאיבוד עם מוזיקאים-פוליטיקאים שחיקו את ג'יין פונדה של הסבנטיז במקום ללכת אחרי אלביס.  


לדוגמה, רן אורן, הבעלים של הריף ראף, איש שזוכר את קובי עוד מהופעות של דורלקס סדלקס באייטיז, מספר שבהופעה הראשונה של נמק בריף ראף, כשקובי זעק ב"נמק": "אני חושב שהיטלר, מוסוליני, פרנקו והחקיינים שלהם במשטרי הקולונלים ביוון ובדרום-אמריקה, ידעו שהפאשיזם לא יצליח, לא יכבוש את העולם/ שהגמדים האנושיים ינצחו בסוף" - היו אנשים שלא הבינו בכלל איך להתחיל להתייחס לפצצה הפשיסטית הזו. ההגשה כולה - של קובי, שלי ומה שנוצר משנינו ביחד - הייתה חייזרית עבורם. 


מה רן מנסה להגיד בזה?


מבחינת רן אורן, שמזדהה כאנרכיסט פוסט-קומוניסט, כנראה שמי שלא מסוגל לעכל דבר כזה מחזיק בתפיסות "יש עתידיות". וכמו שאומר אבא שלי - פרופסור-פילוסוף פוליטי בפנסיה - בתפיסות המרכזיות האלה לא קיים תוכן אמיתי. קובי בעצמו מקצין את העובדה הזו לא רק בנמק אלא גם בקטע "ויצמן חי" של דובי הנמלים. בין השאר, הוא אומר שם: "אנשים פוחדים, מתעצלים להילחם לילה ויום עבור עצמם. נוח להם להילחם עבור אחרים - עניים, ערבים, יהודים, בני מיעוטים וכו'". 


מתקין את פולארד לפני הופעה של נמק בריף ראף, 2008 (צילום: קובי אור)
מתקין את פולארד לפני הופעה של נמק בריף ראף, 2008 (צילום: קובי אור)

לפני הספיישל-נמק בתוכנית "עם ישראל היי" בקול הקמפוס, 2008 (צילום: בועז גולדברג)
לפני הספיישל-נמק בתוכנית "עם ישראל היי" בקול הקמפוס, 2008 (צילום: בועז גולדברג)

ההופעה ההיא בבארבי, 2008 (צילום: גרבולון)
ההופעה ההיא בבארבי, 2008 (צילום: גרבולון)

אז אם הבנתי נכון, קובי בז לפסאודו-ליברלים ואתה חושב שנמק יכולים לדבר לשני הקטבים באותה מידה? 


נכון. איפה שיש תוכן, יש דיבור. המרכז? תמיד יש יוצאי דופן וחריגים, אבל בוא, אם תעשה סטטיסטיקה, אני לא חושב שתמצא יותר מדי מצביעי יש עתיד בקרב אלו שהלכו להופעות של נמק. מצד שני, אפשר לחשוב שכל מי שהיה בקיצון הפוליטי הזה או האחר התחבר מיד לווייב הזה שקובי ואני יצרנו. אין כאן דוגמטיות, זה לא אוטומטי. אחרת אסתור את עצמי. 


כן, אני מסכים. מעניין. תגיד, בתקופה ההיא שמעת נויז גם בבית? 


גם היום אני שומע נויז בבית, למה לא. הנה עכשיו בזמן שאני כותב, אני שומע "להקת קובי אור" קלאסית שאני מאוד אוהב בשם Der Blutharsch. אגב, זה לא בדיוק נויז וכבר לא בדיוק ניאו-פולק. זה ערבוב של הרבה מאוד דברים סביב ספייס-רוק ניסיוני, אינדסטריאלי ופסיכדלי. להקה עם חופש אמנותי מוחלט, אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. באמת להקה נפלאה.


בכל מקרה, לשאלתך, אם הנויז הוא מהסוג הטרנסצנדנטלי, אז בטח שכן. ואני נורא שמח שעשיתי את שני קטעי הנויז-דארק אמביינט האלה אחרי המון שנים שלא עשיתי נויז. אם כבר נכנסים לעשייה מוזיקלית עכשווית, יש לי עוד חלום: לעשות משהו בסטייל של האלבום שקית' ריצ'רדס הוציא ב-2015,Crosseyed Heart. שירים סופר-רגשיים, שבריריים, כנים, חשופים, מלאי חסד ומלודיה יפהפיה. זה כל כך מדבר אליי, כל האזורי ניקי סאדן האלה. אולי יום אחד אגיע לגרגיר מזה. זה יספיק לי. בגדול, כל השירים של ריצ'רדס באלבומים של הסטונס, שפעם לא עניינו אותי והייתי כמעט מדלג עליהם או מקסימום שומע והם לא היו מזיזים לי הרבה, הם השירים שהכי מעניינים אותי היום. דוגמה נוספת היא השיר White Awakening של Les Rallizes Denudes. איזה שיר, איזה דבר, איזו הקלטה. בעצם יש לשיר הזה שתי גרסאות. במקביל, מושכים אותי גם אזורים נקיים מצוחצחים, כמו למשל האינדי פופ החלוצי של אדווין קולינס בשיר הרוקנרול המושלם הזה.


אתה גולש 


גולש, אבל באותו נושא. זה מאוד רלוונטי.   


אוקיי, עשית חשק לשמוע. לגבי הגישה הקולאז'ית בעריכת האלבום - שילבת פרגמנטים קטנים בין הקטעים - מאיפה הבאת את זה? 


זה כל מיני הקלטות שטח מכל הקסטות שעברו איתי כבר כמה דירות. סופסוף מצאתי ווייב מתאים לשבת להקשיב להן ולדוג מתוכן קטעים שאני תופס כקשורים. זה האזור הנפשי שאני פורח בו. יש אנשים שטובים בלהטיס מטוס, אני טוב בזה: לדלות מתוך הכאוס הגדול משהו בעל משמעות. סיפוק אדיר. כמו שאבי פיטשון, אחד שבאמת מבין בדברים האלה, כתב לפני כמה שנים בהקשר של דורלקס סדלקס - אמנות טרנסגרסיבית יכולה לשמש בתור גירוש שדים תרפויטי או להנציח לופ של הרס עצמי. הגבול יכול להיות דק. נמק, וכמובן יצירת "קאפוט" כ-16 שנים אחרי הפירוק - זה לא הרס עצמי אלא יותר כמו פרויקט גירוש שדים תרפויטי. אני בדיוק קורא ספר של שמעון צימר בשם "על שפת חור שחור". יש שם שורה שמהדהדת את זה: "לא בגעגוע הרהרתי באותם ימים רעים וקרים, אלא בסקרנות, כמי שחוזר ומתחקה על עקבותיו מתוך תקווה להבין את מסתרי נפשו ולהינצל". 


נמק בפרילנד, 2008 (צילום: גרבולון)
נמק בפרילנד, 2008 (צילום: גרבולון)

יפה. אבל הפרגמנטים באמת נחוצים?


בטח. מאוד. מההתחלה היה לי ברור שהאלבום הזה יהיה יותר מכמה קטעים שמסודרים ברצף וזהו. היה חשוב לי להוסיף עוד צבעים, עוד אווירה, לעזור למאזין לצלול לשנת 2008, לאוורר את הקטעים הדחוסים במילים ובקיצור - לתת עוד על נמק דרך פרגמנטים קצרים וסאונדבייטס. בעיקר, זו מחווה לאיך שקובי כתב ותפס טקסט - משהו קולאז'י המורכב מסימפולים ודגימות של רסיסי חיים, מחשבות ורגשות. גם "קאפוט" הוא קולאז'. 


עשית את זה גם ב-Headless Elvis, במידה מסוימת, לא?


כן, אבל ב"קאפוט" חפרתי בפרגמנטים יותר עמוק וזה ממש מתודי: 14 רצועות לאלבום, 7 מהן טראקים של נמק ו-7 מהן פרגמנטים. מתוך הטראקים של נמק, שניים כאמור אינסטרומנטליים חדשים - "קובי תתעורר" בשני חלקים; עוד אחד הוא ג'ינגל ועוד אחד הוא גרסה אלקטרונית ל"נמק". כלומר, מבחינת קטעים ארוכים קלאסיים של נמק, הכנסתי שלושה. ממש הבסט של הבסט! 


סלקציה חריפה כמו במועדון אלנבי 58 בימים הכי טובים שלו


בדיוק. בחזרה לפרגמנטים, באותה תקופה הסתובבתי עם טייפ והייתי מקליט מלא שיט בכל מקום. יש שם למשל ביצוע קריוקי ל Love Hurts של רוי אורביסון/דה אברלי בראדרז שהקלטתי במועדון של פיליפינים בתחנה המרכזית הישנה. אני מת על הביצוע ועל הסאונד. זה שיא הרומנטיקה בעיני: קצת עקום, קצת כושל ובשיא הרגש. מעין פופ נואש, פופ דחוי. זו גם מחווה לווייבים שקובי אהב. הקלטות כאלה מסעירות אותי. פיסות חיים. יש שם הקלטה של אמא שלי מדברת לבת שלי בבוקר שבת, אחרי הלילה הראשון שבו הבת ישנה אצלי. ועוד כל מיני שיט משוגע שמייצג ומסמל את תקופת נמק עם קובי. בין השאר, הכנסתי אפילו משהו נדיר ביותר - את קובי שר וגם צורח בחזרה. 


באמת? קובי מעז לשיר?! וגם צורח?! לא זכרתי דבר כזה


כן, ממש כך. קובי מרביץ וילדע צרחה. הבנאדם יכול היה להיות יופי של scream queen בסרטי אימה, מסתבר. רצועה מספר 13, "מקום שקט". זה משהו שהוא לא העז לעשות בשום הופעה ובשום מקום אחר, אלא אם כן הצרחה המסומפלת בקטע נויז "ישראלים עם תעודות זהות מזויפות" של דובי הנמלים היא שלו. הצרחה שב"קאפוט" הוקלטה בחזרה ב"מוסך", בחדר החזרות של אמיר קרטס נ"ע ברחוב רבניצקי. עבדנו על קטע של סול אינביקטוס, להקת הניאו-פולק של טוני ווייקפורד. קובי תרגם שיר שלהם בשם In A Silent Place וקרא לו "מקום שקט". לקראת סוף ההקלטה קובי מעז לשיר קצת את השורות, ואז מפתיע בצרחה מקפיאת דם. מבחינת הטקסט, ברור שהתרגום של קובי היה יצירתי וממש טוב, אבל איכשהו גנזנו את הקטע כי קובי הרי לא היה מסכים לצרוח בהופעה, והקטע, בגדול, יצא עדין מדי. 


להיפרד מקובי בבית חולים

איך קרה שהתפרקתם?


וואו. מוזר הא? כל העניין במוזיקה זה החיבור הרגשי, וזה לא פוסח על הנויז כמובן. הפירוק קרה באופן קצת לא צפוי אבל יש לו הסבר מאוד ריאלי. ביום שבו אני וקובי עשינו בצימר את ההופעה האחרונה שלנו כ"נמק", התחלתי לשפץ דירה חמודה על גבול בת ים-יפו שהמשפחה שלי עזרה לי (מאוד) לקנות. דווקא כשהתחלתי לעשות דברים יותר מעניינים בהופעות והתחלתי ללמוד לשלוט על כל האלמנטים, משהו עמוק בחיי היומיום שלי השתנה. כל האנרגיה קיבלה שיפט. הייתי לגמרי מרוכז בלעשות לעצמי בית נעים, זה היה מאוד חשוב לי, בטח אחרי כל מה שעברתי. 


היום שבו נמק הופיעה בפעם האחרונה. בת ים, ינואר 2010 (צילום: בועז גולדברג)
היום שבו נמק הופיעה בפעם האחרונה. בת ים, ינואר 2010 (צילום: בועז גולדברג)

בניתוח לאחור, ברור לי שזה מאוד סמלי. הלופים של הנויז, שחלק מהרעיון שלהם הוא שאין מבנה של בית ופזמון, פחות התאימו לפאזת הבית שלי, שכל כך קיוויתי וציפיתי שכבר תגיע. מה שקרה זה ששברתי את הלופים של עצמי לא רק במוזיקה, אלא גם בחיים עצמם. מהרגע שנחתתי על קרקע שעשיתי בה בית, ואשכרה שברתי קירות עם פטיש חמש קילו, פחות ופחות עניין אותי לשהות בענן הנויז. זו לא הייתה התברגנות. להפך, עבדתי קשה כדי להפוך דירה צנועה לחלל שנעים לחיות בו.  


אוקיי. ומה קרה, רבתם? 


אני ולן שיפצנו עוד ועוד, וקובי לא הספיק לבוא לביקור. ואז הוא הציע לעשות הופעה של נמק בתאריך מסוים, ולא יכולתי. אחר כך הוא בא עם עוד תאריך במקום אחר ושוב לא יכולתי. סדרי העדיפויות שלי השתנו. קובי הרגיש את זה. להפתעתי, זה הגיע לפיצוץ בשיחת טלפון, ממש דיבורים מלוכלכים וכאלה. היו גם קצת חילופי אס-אם-אסים קשים. זה קרה בתחילת הקיץ של 2010, בדיוק ארבע שנים אחרי שהקשר המיוחד הזה התחיל. 


וכך חלפה לה תהילת עולם? 


בהדרגה חידשנו את הקשר, אם כי זה מעולם לא חזר לאותו מקום. נפגשנו מדי פעם, לעיתים רחוקות, פעם בכמה שנים. אני זוכר שלוש או ארבע פגישות אקראיות ופגישה יזומה אחת, לקראת הצלילה שלי לתוך עריכת הסרט על צ'רלי מגירה. ישבנו בבית קפה של האוזן והיה מאוד כיף. 


אני לגמרי צוללן, זו המהות שלי. זה האפיון הכי חזק שלי כאמן. יש לי קטע עם הזמן, הכל אצלי יוצא בדיליי של עשורים. קריירת צלילה? אני מאוד בעניין


על מה דיברתם? 


קשקשנו המון, על מלא דברים. כשקובי הגיע והתיישב, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בחיוך: "לא השתנית!". איזה חמוד. בכל זאת, כשאני חושב על זה היום, אני יכול להגיד שהייתה לקובי תכונה שפחות אהבתי, והיא הנטייה שלו להחליט איך אנשים מרגישים. אין לי ספק - כי הוא עשה את זה עם אחרים כשהיינו נמק - שהוא חשב ששיתופי הפעולה שלו עם אנשי נויז שהם לא אני עושים לי לא טוב, ועדיף שלא אדע. האמת היא שתקופה ממושכת מאוד לא התעניינתי בנויז. כשהבלוג של קובי, "קרמטוריום", עלה - נדמה לי שזה קרה בספטמבר 2010 - לא היה לי חשק לחפור בו ולקרוא. היית מאמין?  


קצת קשה להאמין. אדושם


טבעי שנמאס לזמן מסוים. נסחפתי למקומות אחרים. כתבתי קבוע ב"ישראל היום" ודווקא נהניתי מהאתגר שקרא לי לשנות את סגנון הכתיבה. אחר כך הייתי מאוד מחויב לבר שהיה לי, קורדרוי. אגב, יום אחד בצהריים, על אלנבי, אחרי שסידרתי סחורה בבר עם השותף רן אורן, פגשתי את קובי. זה היה ב 2012. הוא היה בדרך לחנות הספרים הלפר, בה הוא בדרך כלל היה מפשפש ומוצא את ספרות המתח המעולה שלו. הזמנתי אותו להיכנס לבר, להתרשם. המקום היה פתוח רק לשנינו. היה לבבי, היה כיף, אבל לצערי זה היה הביקור היחיד שלו במקום. אפשר גם להבין את זה. הגיל הממוצע בקורדרוי היה רחוק, אפילו רחוק מאוד, מהגיל שלו. 


בחזרה למפגש היזום עם קובי ב 2017 - נראה לי שהייתי שמח לשמוע מקובי שהוא חזר להופיע עם חן שיינברג, או שהתחיל להופיע עם גרישה או עם שמיל פרנקל. את כל זה גיליתי בדיעבד, אחרי שקובי נפטר. 


וואלה


כן. בפעמים הספורות שאני וקובי נפגשנו, הוא ניסה ליצור רושם שהוא כבר פחות בנויז ולא ממש פעיל בזה, כאילו שהיה מפריע לי לשמוע. ככה לפחות הרגשתי. במציאות, אני בכלל פיתחתי תחומי עניין חדשים במוזיקה ורישום, הייתי עסוק בזוגיות שלי, וכמובן בסרט שעשיתי על צ'רלי מגירה. 


קובי מרביץ סלפיז לפני שהיה סמארטפון, 2008
קובי מרביץ סלפיז לפני שהיה סמארטפון, 2008

בועז בולע רוק, 2008 (צילום: רני שטיינר)
בועז בולע רוק, 2008 (צילום: רני שטיינר)

ומה עם אס.אם.אסים? לא חזרתם לזה? 


האמת שבין 2017 ל 2020 היו די הרבה. לקראת ההופעה של Death In June באוזן קובי אפילו שלח לי ראשי תיבות של "פ.י.ר.ס". איך שמחתי. אבל די, אשאיר משהו לעצמי. התכתבנו גם סביב "מחר כבר עבר" והאלבום שלי, Headless Elvis. מילים חמות ויפות מצד שנינו. איכשהו, הקורונה המחורבנת קטעה את הווייבז. 


עצוב לי שהתפרקתם


שמע, אלה החיים וזה היה בלתי נמנע. אתה יודע מה? בגיל 51 המסקנה שלי מכל זה ברורה: כל כך רציתי שאני וקובי נהיה "כמו להקה", אז קיבלתי. אפילו שנמק זה צמד אזוטרי, קיבלתי פירוק להקה קלאסי. זו הייתה סערה בכוס תה, האמ-אמא של הסערה בכוס תה, אבל כוס התה הזו, בשיאה, הייתה טעימה וממסטלת. את הדברים שלמדתי מקובי בתקופת נמק יישמתי בחלק מההקלטות המוזיקליות לסרט שלי על צ'רלי, אבל בגישה אחרת, לא מונוליטית אלא הרבה יותר אקלקטית. אפשר לשמוע את זה באלבום שלי, שכאמור נקרא Headless Elvis. 


ומאז הפירוק, מישהו מכם דיבר על נמק? 


התייחסתי לנמק ולקובי בסרט שלי, אבל מצד קובי לא היה שום אזכור. זה קטע, אחרי כל החיבור הזה והדרך שעשינו - כלום. נאדה! רק ב 2022 זה קרה. פחות משנה לפני שקובי נפטר נפגשנו בהשקה של האלבום "דום" של דורלקס סדלקס שחולית הוציאו להם מחדש. מי היה מאמין ש-300 ימים קדימה מהיום הנחמד ההוא קובי כבר יהיה מאושפז. 


חברו הטוב של קובי, האמן הבינתחומי והמוזיקאי אורי דרומר, דיבר על האלבום, ומיקי קטן, אותו לא ראיתי כשלושים שנה - מאז ימי סופר זאוס - היה שם ושמחנו להיפגש. מיקי בדיוק התבשר שהפך לסבא, הפנים שלו היו מוארות. שמחתי לראות שם עוד איש דורלקס, איש הבי-מוביז וסרטי האימה קובי לוי, אדם ממש קול שתמיד אהבתי לראות הולך על שינקין בימים שעבד בחנות הטי-שרטים האייקונית "מרסל". 


לא ראיתי את קובי שנתיים וחצי, מאז שהוא בא לסינמטק לראות את הסרט שלי, שכאמור גם הוא מופיע בו. למעשה קובי בא לשלוש הקרנות לפחות של "מחר כבר עבר", וזה מאוד שימח אותי, אבל בהן בקושי הספקנו לדבר. זה מזכיר לי שביולי 2011 ראיתי אותו שמח, מתלהב כמו נער בן 14, בהאנגר 11 בנמל תל אביב, בהופעה של ריי מנזרק ורובי קריגר מ The Doors, ולא ניגשתי. הוא עמד הכי קרוב לריי מנזרק וחייך כמו ילד. בהופעה של Psychic TV בבארבי, שהייתה נורא לא מעניינת בעיני או שפשוט לא הייתי במוד - ראיתי אותו במקום הנצחי והקבוע שלו: שורה ראשונה באמצע, ממש מתחת לזמר, ולא ניגשתי. אחרי ההופעה המדהימה של Death In June באוזן ב-2017 עשינו bonding, אבל לא הספקנו לקשקש. בהשקה של דורלקס דיברנו.


איך זה הרגיש?


קובי צחק על זה שאהבתי לעשות חזרות, ואחד הדברים הראשונים שהוא אמר לי, בחיוך, היה: "בוא נוציא את נמק!". אמרתי לו, "מה?" והוא חזר: "בוא נוציא ריליס של נמק". זו הייתה הפעם הראשונה שהמילה הוזכרה. די הפתיע אותי. אמרתי לקובי, יאללה בוא נעשה את זה, אבל זה היה נראה לי קצת רחוק. 


פלאייר לערב בבית של איתמר ב"ז, ירושלים 2008
פלאייר לערב בבית של איתמר ב"ז, ירושלים 2008

 אצל איתמר ב"ז בירושלים (צילום: הילה נועם)
אצל איתמר ב"ז בירושלים (צילום: הילה נועם)

אמרתי לקובי שנתראה "שם" בקרוב. נמק 2008 (צילום: בילי לוי)
אמרתי לקובי שנתראה "שם" בקרוב. נמק 2008 (צילום: בילי לוי)

מתי ראית את קובי בפעם האחרונה? 


צ'יקי, כפרה עליו, עדכן אותי שקובי מאושפז בבית חולים במצב קשה. הגעתי ברגע שיכולתי. הייתי שם, בבניין פנימית ה' ב"שיבא", בחדר האחרון במסדרון, במיטה שליד החלון הגדול, שם נפרדנו. היה קשה ללכת משם. מאוד קשה. דורין, הבת זוג שלי, חיכתה לי בלובי למטה איזה שעה. כשיצאנו מהמתחם לא היינו מסוגלים לעלות על אוטובוס. הלם הפרידה מאדם שעדיין חי הזרים את הרגליים שלנו כל הדרך מתל השומר עד לצפון הישן של תל אביב, כשכל הזמן אני חושב על קובי ועל השנים ההן.  


ספר מה היה שם


מרוב התרגשות, בהתחלה ניגשתי למיטה אחרת והתחלתי להשתפך שם. האיש המאושפז אמר לי בנחמדות ובפנים מופתעות: "אני לא קובי, אני לא קובי". פניתי למיטה האחרונה שליד החלון ושם ראיתי אותו, קודם כל את הקעקועים על הזרוע שלו ואז אותו, בלי כובע. מצאתי את עצמי עומד סמוך לראש המיטה שלו ובעיניים גדושות מדמעות, אומר לו: "קובי, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך". הוא חייך חיוך מבסוט לאללה. בהתחלה הוא שאל "מה נשמעעעעעע?" כמו פעם, כמו תמיד. סביבו היו המון פחיות קולה קטנות, כמו כאלה של טיסה. זה היה רגע מצמרר ומאוד עצוב, אבל נראה שהוא היה שלם עם הסוף הקרב. לא רצה ללכת לניתוח ולא בטיח. 


ישבתי שם ודיברנו, זה היה כל כך משונה, לדעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותו ואדבר איתו. הוא היה מטושטש משהו, לדעתי קיבל כמות נכבדת של מורפיום. הוא לא דיבר הרבה, אבל אחת השאלות שלו הייתה: "מה עם הבת?". בשלב מסוים הוא נרדם והתעורר ונרדם והתעורר. רציתי לשמח אותו ואמרתי לו ששרון גליק תבוא לבקר אותו. הנחתי שהוא ישמח לשמוע את זה, קיוויתי שזה יאריך את החיים שלו. באותו רגע זה באמת עורר אותו. על דופן המיטה שלו, בטופס הרשמי, היה כתוב "יעקב נוח אור". זה היה כזה מוזר. גם הצוות קרא לו ככה. הבטחתי לו שאוציא את הריליס של נמק בצורה הכי טובה שאני יכול, שאעשה את זה כמו שצריך. שמתי לב שלצדו היה ספר שקשור ליהדות. כן, משהו עם הלכי יהדות. כנראה הדבר האחרון שקובי קרא. 


הצוות לא הבין מיהו, באיזו אגדה מדובר. כמה פידבקים ודיסטורשנים בהופעות האדם הגוסס הזה חווה. איזה טקסטים יפים ומטורפים האיש הזה כתב. כמה ספרי מתח מופלאים בגוף ראשון ספידי הזוי עדיין חיים בלב שלו עכשיו. כמה דמיון, כמה. בלב כבד, עם צער על שנים שלא היינו מספיק בקשר, הלכתי משם. הלכתי לאחור, בלי להפנות לו את הגב, כשאני ממשיך לדבר איתו. נפרדנו כשאני אומר לו שנתראה שם בקרוב, עוד מעט, וסימנתי לו כמה פעמים עם הידיים תנועה מתגלגלת כזו של אחר כך ואז תנועה קטנה של עוד מעט. הוא סימן לי בחזרה את אותה תנועה מתגלגלת, ואז פניתי למסדרון, עם גוש בחזה ובגרון, הולך בדמעות.  


נפרדנו בלי שהפניתי לו את הגב. נמק 2008 (צילום: בילי לוי)
נפרדנו בלי שהפניתי לו את הגב. נמק 2008 (צילום: בילי לוי)

קובי ביום שגרתי באוזן, 2009 (צילום: בועז גולדברג)
קובי ביום שגרתי באוזן, 2009 (צילום: בועז גולדברג)

וואו. בוא נסיים בשאלה מה לעזאזל קרה עם כל האוסף המפואר של קובי. לאן ולמי כל זה התגלגל?


תעלומה. אם מישהו יודע, זה לא אני. קובי החזיק באוסף דארק, ניאו-פולק, נויז, דרון, אינדסטריאל וכו' הכי מפואר בעולם להערכתי, וזאת לא הגזמה. אני יכול לחתום שהאוסף שלו נמצא לפחות בטופ 5 העולמי, אין לי ספק. קובי גם החזיק מהדורות מיוחדות ומאוד אהב עטיפות שאפשר למשש, עטיפות פופ-אפ ועוד מוזרויות. וגם, כמי שנולד בינואר 1948 והתחיל לאסוף מוזיקה בויינילים עוד בסיקסטיז, היו לו עוד הרבה מאוד ז'אנרים באוסף שלו. מפאנק ורוקנרול דרך פסיכדליה וגלאם ופולק ואוונגרד ומה לא. שלא לדבר על ספרים, די-וי-די'ז, קסטות, פסלונים, בובות, פוסטרים, מגזינים וכו'. ומעל לכל, כל הדפים של הטקסטים המקוריים שלו. שמעתי שכל תכולת הבית היפה שקובי ירש מהוריו בשכונת תל גנים ברמת גן רוקן יום לאחר מותו, עד הסיכה האחרונה, עד הגפרור. מישהו אמר לי שצריך לשים את כל האוסף של קובי במוזיאון, שיהיה פתוח לציבור תמיד. לגמרי. ואני מוסיף - רק שלא ילך קאפוט. זה כאב לב כפול, לחשוב שכל הדבר הזה נזרק. 


אז נסיים בזה: אתה לא שוקל קריירת צלילה? האלבום של קנאק/פופ, הסרט "מחר כבר עבר", עכשיו "קאפוט". יש לך קטע עם הזמן, הכל אצלך יוצא בדיליי של עשורים, יש לך קטע עם דברים אבודים שצריך לחלץ מתהום הנשייה, מהמצולות. אני קולט ששם נמצאת התשוקה שלך  


נכון, זה אני. אני לגמרי צוללן, זו המהות שלי. זה האפיון הכי חזק שלי כאמן. אם יש גלגול נשמות, בטוח הייתי צוללן רציני בחיים קודמים. קריירת צלילה? אני מאוד בעניין. השנורקל הרציני הראשון שלי היה בסיני, קצת לפני נמק, באוקטובר 2007. זה באמת שינה לי משהו בחיים. זו הייתה חשיפה מהירה ומהממת לתת-מודע שלי והדבר הכי קרוב ללהיות אסטרונאוט. ממש מסאז' לנשמה. זה מיקד אותי וחידד את הכיוון ואת הרצונות שלי. דיליי של עשורים? בהחלט. כנראה זה עושה לי את זה. הופך את הטעם ליותר עשיר ומעניין. וואו, אתה לא מאמין כמה הייתי נותן בשביל להופיע עם קובי עוד, או בשביל לפגוש אותו בחומוס משאוושה לפני קפיצה ל"קצת אחרת". והנה הגענו עד הלום: "קאפוט" של נמק חי וקיים והדם זורם בו עכשיו. אז… NEMEK!!!


  


Comments


Drop Me a Message

Message Sent!

© 2024 by Muzico Blogberg. All rights reserved.

bottom of page