ארורים לנצח
- Boaz Goldberg
- Aug 3
- 8 min read
Updated: Aug 17
על ההופעה של הדמנד + סקס פיסטולס עם פרנק קרטר, בודפשט פארק, 20.7.2026
מאת: בועז גולדברג
אחרי כמה ימים בהם אף עלה לא זז בכל בודפשט, גל החום הנורא סופסוף נשבר ממש לקראת ההופעה של הדמנד. זו הייתה הפעם השניה של הדמנד בבודפשט, נתון קצת מפתיע בהתחשב במרכזיותה וגודלה של עיר הבירה הזו.
בפעם הראשונה שלהם בהונגריה, במרץ 2023, הדמנד הופיעו ב A38, מקום שמכיל עד אלף איש ואפילו פחות מזה. הפעם, בדאבל-ביל שכלל את הסקס פיסטולס עם פרנק קרטר (שעוד נגיע אליו), אנחנו מדברים על הבודפשט פארק, מקום שבקלות מכיל יותר מ 10,000 איש ואשה, והערב בדגש על גותים ופאנקיסטים מכל גיל ומכל סוג.
לקראת מופע הקיץ הזה, עם קצב מכירת כרטיסים חלש, המופע עבר ליח"צ שמדגיש את הפיסטולס על הפוסטר ומשנמך את הדמנד ל"אורחים מיוחדים". המשמעות היא שהדמנד עשו סט מקוצר של 14 שירים, קצת יותר משעה של הופעה. מה לעשות, כנראה שרק ככה אפשר לראות היום את הדמנד בבודפשט. יום לפני המופע, כרטיסים שקנינו לושה ואני בדצמבר 2025 הוצעו בחמישים אחוז הנחה. עם קשר או בלי, אנחנו מזהים גם נוכחות מהממלכה.
אבל כיום, כשאנחנו ב 2026, הכריכה בין הדמנד לפיסטולס מינוס ג'וני רוטן היא משהו על גבול המופרך. על הנייר זה אמור להתאים, אבל זה רק לכאורה כי מדובר בלהקות עם דרכים שונות לגמרי. אם תשאלו את ג'וני ליידון, הוא יגיד שהמופע העכשווי של הפיסטולס, שרץ כבר כמעט שנתיים, הוא מופע קריוקי בקרקס ליצנים. האם הוא צודק?
כל הניסיון הזה, הרים וגבעות של דרך מפותלת, קרוס-ז'אנרית, מעניינת ולא קלה בכלל (תבדקו עם כמה לייבלים עבדו הדמנד, לא תאמינו) - התבטא מיד כשהם עלו
בניגוד לפיסטולס, לדמנד אין שום סולן מקורי שיכול להגיד דבר כזה. קודם כל, כי במובן מסוים, לראות את הדמנד היום זה כמעט כמו לראות אותם ב 1976. אצל הדמנד זה מאז ומתמיד היה ויהיה אותו הסולן, אותו דייב וניאן נצחי, ערפדי, יפה וכריזמטי. את הדמות הערפדית שלו הוא המשיך לשכלל (אגב, מי כאן ידע שאת "וניאן" הוא גזר מ"טרנסילבניאן"?) - וכיום, כשהוא עוד שניה בן 70, וניאן נראה לא רק כמו מלך של גותיקה רוקנרולית, אלא גם כמו מנחה של פריק שואו מלפני מאה שנה. וכל זה באנרגיה ובחן נונשלנטי שעושה לך ממש טוב לראות ולשמוע.
לדמנד יש גם את קפטן סנסיבל, עם הכומתה האדומה, חולצת כדורגל פיקטיבית עם הכיתוב Monster Raving Loony כלוגו קבוצה ומגבר שעליו כתוב בפונט סטייל מארשל: Captain. איזה יצור נהדר הוא. הקפטן מנגן על גיבסון sg כמו זו (ואולי בדיוק זו) של הגיטריסט המקורי של הדמנד, בריאן ג'יימס, שמת לא מזמן ולו הוקדש האלבום החדש. לשמוע את הקפטן מוציא סאונד חזק ומלוכלך מהsg שלו, ולהיזכר שכשבריאן ג'יימס ניגן בדמנד הקפטן ניגן גיטרה בס, זה קטע.
על הפוסטר, הדאבל-פיצ'ר פיסטולס-דמנד נארז בכותרת "חמישים שנות אנרכיה". אז כן. חמישים שנות. וואו. 18,250 ימים שהדמנד קיימים. מה?! פאק! כן. מהמספר העצום הזה אפשר לנכות בערך 1,200 ימים בגין שלוש תקופות לא ארוכות מדי שהדמנד היו בפירוק - ועדיין אנחנו נשארים עם משהו כמו 17 אלף ימים של The Damned כלהקה פעילה. זה מדהים.
הדמנד, ממש מתחילת דרכם, היו שונים וחריגים בתוך המגרש שבו הם שיחקו. כדוגמה, אפשר לקחת את שני האלבומים הראשונים שלהם ולראות את הקפיצה הקוואנטית שעשתה הלהקה בפחות משנה אחת. האלבום הראשון היה מופת של פאנק-רוקנרול אגרסיבי, פול-און, בועט, טוחן, לועס ויורק החוצה, משהו שהשפיע לדורות קדימה, כולל על גל ההארדקור-פאנק האמריקאי של תחילת האייטיז. כל להקה שפויה ומאורגנת בראש הייתה ממשיכה פחות או יותר באותו קו, לפחות לעוד אלבום, אבל לא הדמנד.
לקראת ההקלטות של האלבום השני, הדמנד החליטו שהם רוצים את סיד בארט (!!!), כן - סיד בארט - כמפיק. בשנת 1977 בארט עדיין חי בלונדון, בפרויקט הדירות שהיה אז יוקרתי, ה-Chelsea Cloisters, חמש דקות הליכה מ-King's Road - רחוב שהדמנד גם ככה הסתובבו בו לא מעט. אז הדמנד אשכרה הלכו ודפקו לסיד בארט בדלת, חיפשו אותו. ב-2001, קפטן סנסיבל אמר שעם סיד, זה יכול היה להיות אחד האלבומים הטובים בכל הזמנים. "או הגרוע בכל הזמנים", הוסיף דייב וניאן.
מכל מקום, הבנתם, הדלת של סיד לא נפתחה. זה לא מפתיע, אבל ההמשך כן: הדמנד פנו לניק מייסון, המתופף של הפלויד, מי שנשם המון אוויר בארטי עשור שלם לפני. ונחשו מה קרה? מייסון היה זה שהפיק את האלבום השני של הדמנד, Music For Pleasure. השני של הדמנד אמנם לא זכה להצלחה מסחרית אבל הציג דמנד מחוזקת בגיטריסט נוסף, מה שיצר twin guitar attack, ויש בו כמה וכמה שירים עצומים ובעיקר עטיפה שלא תיאמן ביופיה, בעיצובו של Barney Bubbles הנהדר, שהתאבד ב-1983 אחרי שהספיק לעצב עוד ועוד עטיפות אייקוניות (פיטר האמיל, Hawkwind ועוד מיליון). אגב, באלבום הבא, השלישי, שוב הכל משתנה להם. בריאן ג'יימס עזב, ואחרי תקופת פירוק קצרה הם חזרו כרביעיה כשהקפטן עושה ברוך בן יצחק - הוא זז מעמדת הבסיסט לתפקיד הגיטריסט הנחשק, והבסיסט של The Saints האוסטרלים מחליף אותו.
אבל הדמנד מחזיקים בכל כך הרבה שיאים, שלא נכנס לכל אחד ואחד מהם. מספיק לציין שהם היו להקת הפאנק האנגלית הראשונה שהוציאה סינגל (New Rose, באוקטובר 1976) ואלבום, והם גם היו להקת הפאנק האנגלית הראשונה שחצתה את האוקיינוס והופיעה בארה"ב (אפריל 1977). מעל לכל, יש את העניין של האופי האמורפי. איך אפשר לתאר את הדמנד בכמה משפטים? אין דרך טובה יותר לתאר את הדמנד מאשר להגיד שהמפגש בין לושה וביני זה בדיוק הדמנד.
בואו נגיד שגם עכשיו בבודפשט, כשמצאנו חנות פאנק diy ממש מגניבה על הקרוט (הרחוב) - מעין מקבילה הונגרית לת'ראש אדיקשן אבל מעורבב עם וינטג' ובעל חנות מבוגר שיושב עם פסיי-טראנס ממש טוב ונראה כמי שאכל קרטון - אני הלכתי על חולצת diy של המיספיטס, בעוד לושה הלך על Sex Gang Children. לושה ואני זה כמו הדרך שעשתה הבסיסטית המיתולוגית של הדמנד (ואשתו של דייב וניאן) - פטרישיה מוריסון. בקיצור, אני ולושה זה איפה ש The Gun Club פוגשת את The Sisters of Mercy, שתי להקות שפטרישיה הייתה בהן לפני שהגיעה לתחנה הסופית שלה, הדמנד.
פגשתי את לושה החמוד בתחילתו של קיץ 2012 בקורדרוי. אני בעל הבר, והוא דיג'יי שבא לתקלט במקום. רן, השותף והאגדה, המליץ על לושה. קבע לו תאריך, אמר רן בביטחון. לושה פירט קצת. אני בא עם קונטרולר, הוא אמר, ואני מנגן EBM, סינת'-פופ, אינדי פופ, גותי, דארק-ווייב. יאללה, נשמע מבטיח, אמרתי. משם לושה בא.
אני בא יותר מהגראז'-פאנק, מהגלאם, מהאאוטסיידר אינדי, מהיוצרי קאלט, מהבריטפופ והמוד. איפה אני ולושה בדיוק, אבל בדיוק, נפגשים? בדמנד. שנינו אוהבים את הדמנד עד כלות הנשימה. החיבור הראשוני של לושה לדמנד היה מהצד הגותי שלהם, ואילו אני התחברתי אליהם קודם כל דרך הצד הפאנק-גראז'י.
זה לא שהוא גרוע כמו שהוא אידיוט. ההפעלות לקהל עוד עשויות לצאת נחמד כשאתה בסטלה, אבל הווייב הכללי של קרטר הפוך ב 180 מעלות מזה המסוכן, החד, העמוק של ג'וני רוטן
עם הזמן, כל אחד מאיתנו למד להכיר עוד צדדים של הלהקה החלוצית והמיוחדת הזו. כי הדמנד הם 360 מעלות: מלהיט הפאנק האנגלי הראשון New Rose ללהיטים גותיים. משירים כמו Stranger on The Town, שנשמעים ממש פרוטו-בריטפופ, לסייקדליק פופ שמגיע מהכיוון של קפטן סנסיבל, אותו מחזק האינסל שבחבורה, הקלידן מברייטון, מונטי אוקסימורון, חובב כבד של סייק בריטי, פרוג ופאנק.
תכלס, כל חבר להקה בדמנד יכול להיות לידר. קפטן סנסיבל גם עשה את זה תקופה מסוימת, עם קריירת סולו מעניינת מאוד שהתחילה בעבודה עם רובין היצ'קוק. בריאן ג'יימס, שכבר לא איתנו, הקים אחרי הפרישה המוקדמת מהדמנד - עם לא אחר מאשר סטיב בייטורז האחד והיחיד - את הלורדז אוף דה ניו צ'רץ' האייקוניים. המתופף ראט סקאביז הספיק לנגן בסופרגרופ פאנק עם סיד וישס כסולן וגלן מטלוק על הבס עוד ב 1978; ודייב וניאן הנדיר, הבאמת-באמת נדיר - הוא, כבר ב1977, ראה למארק בולאן את הלבן בעיניים, כשטי.רקס והדמנד יצאו לטור משותף באנגליה ואפילו עשו יחד ביצוע לוהט וארוך, בהדרן, ל Get It On. כבר אז היה לו את הקול הזה, בילט-אין. וניאן הוא מיזוג בין ג'ים מוריסון, גלן דנזיג ואלביס, עם עוד איזה אקס-פקטור חמקמק וסודי שהופך את הנוסחה שלו לדבר נדיר.
כל הניסיון הזה, הרים וגבעות של דרך מפותלת, קרוס-ז'אנרית, מעניינת ולא קלה בכלל (תבדקו עם כמה לייבלים עבדו הדמנד, לא תאמינו) - התבטא מיד כשהם עלו. הם פשוט נראו וניגנו כל כך טוב, ונתנו לנו הרגשה חזקה שאנחנו רואים להקת קאלט שעושה את כל מה שהקהל רוצה לשמוע. אמנם בסט מקוצר, אבל ממצה. אלו השירים שהדמנד עשו בבודפשט 2026, בסדר הזה:
Love Song
Second Time Around
Nasty
The History of the World - Part 1
Stranger on the Town
Making Time
Fan Club
Disco Man
Eloise
Ignite
New Rose
Neat Neat Neat
Smash It Up
I Feel Alright
לושה קצת התבאס, בקטנה, שלא היו שירים מהאלבום הכי גותי של הלהקה, "פנטזמגוריה". באפריל השנה, במופע מיוחד בוומבלי ארינה (בלי שום דאבל-פיצ'ר), הדמנד ביצעו 24 שירים ופתחו עם Street of Dreams מפנטזמגוריה. בסט המקוצר שראינו הם לפחות נתנו את הלהיט "אלואיז", שיצא כסינגל בינואר 1986, חצי שנה אחרי יציאת פנטזמגוריה, ולדעתי הוקלט במסגרת הסשנים של האלבום.
מה שכן, קצת חבל שלא זכינו לאיזו הפתעה בנוסח שיר מדהים כמו "Tailspin" מתוך האלבום הנשכח Not of This Earth מ-1995, או אפילו להיט מרגש כמו "Look Left" מתוך Evil Spirits מ-2018 - ובכלל, כשאתם עושים סט מקוצר ויש לכם בק-קטלוג עשיר ועמוק כל כך (בואו, הדמנד יכולים להרכיב סט של חמש שעות וזה לא ישעמם), זה קצת בזבוז לקבל שני קאברים. הראשון, Making Time של The Creation, עוד מובן כי צריך נציגות מהאלבום החדש (שהוא אלבום קאברים). לסגור הופעה בקאבר ארוך ומרוח ל I Feel Alright של הסטוג'ס? לא במופע מקוצר. אפילו אם בשלב מסוים הקפטן עשה שיגועים וניגן כשהגיטרה מורמת אל מאחורי הגב שלו.
פיסטולס בגרסת בזק בינלאומי
באופן לא מפתיע, גם ההרכב העכשווי והמפוקפק של הפיסטולס עשה קאבר לסטוג'ס. מי לא זוכר את No Fun בהגשת ג'וני רוטן, שדי התעלה על המקור? רק שכאן יש דיסוננס קולוסאלי. המוזיקה נשמעת מעולה. פול קוק, סטיב ג'ונס וגלן מטלוק מחזיקים בומבה. קוק ממש לא השתנה, רק התקמט, מטלוק הפך לדוד חביב (וכנראה גם היה כזה כאדם צעיר; ג'וני ליידון אמר פעם שהם לא אהבו את האהבה שלו לביטלס), וסטיב ג'ונס מעורר בי אסוציאציה של אנגלי זקן שהולך ועושה תיירות מין בבנגקוק, שזה לא רע למופע פאנק. אז מה מפוקפק כאן? ובכן, הסולן. זה לא שהוא גרוע כמו שהוא אידיוט. ההפעלות לקהל עוד עשויות לצאת נחמד כשאתה בסטלה, אבל הווייב הכללי של קרטר הפוך ב 180 מעלות מזה המסוכן, החד, העמוק של ג'וני רוטן.
לושה חושב שהפיסטולס לקחו את הג'ינג'י הרך הזה כי הוא מתקשר טוב עם ה Gen Z. אולי. אבל אם גם ככה כמעט בלתי אפשרי להיכנס לנעליים של סולן כמו ג'וני רוטן, למה להביא ג'ינג'י בן 44 בחולצה של הסמית'ס, שנראה כמו ליאור שליין ביום טוב ונשמע כמו פיל קולינס שנקלע ללהקה הלא נכונה? על הפרצוף של ג'וני פאקינ' רוטן? זו חציית גבול. מי עושה דבר כזה?
וככה, דקות ספורות אחרי שהדמנד נותנים מופע אורגני לגמרי בהרכב הכי חזק שלהם, שכלל, כאמור, גם את הקלידן האקצנטרי מונטי אוקסימורון - שהצטרף לפני 30 שנה בדיוק - ואת הבסיסט פול גריי, שהצטרף לדמנד ב 1980, הקליט איתם שני אלבומים סופר-חשובים, עזב וחזר ועזב עד שחזר לקבוע לפני תשע שנים, ה"סקס פיסטולס עם פרנק קרטר" (או: סקס פיסטולס בגרסת הבזק בינלאומי שלה) עושים את הדבר ההפוך, שזה פשוט להיות להקת קאברים, למרות ששלושה מתוך הארבעה הם לגמרי חברים מייסדים.
ג'וני ליידון יכול להמשיך ללכלך. הוא צודק, אבל את הכסף סופרים במדרגות. בינתיים זה עובד להם, וברור שרוב הקהל הגיע כדי לראות את הפיסטולס ולא את הדמנד. ככה לפחות אני ולושה חושבים. ושוב, מצד אחד אפשר להבין. לשמוע ולראות את סטיב ג'ונס מרביץ את הגיטרה הזו שלו, שכל כך הושפעה מהגיטרה של ג'וני ת'אנדרס (כמה הוא דיבר על זה בעבר, בלי סוף) - יש בזה ערך. הוא לא יוכל להמשיך לעשות את זה עוד הרבה זמן. אותו הדבר לגבי פול קוק הגבר. הם מצליחים לעשות את זה ממש טוב בלי נגנים תומכים וזה לא הכי מובן מאליו בהתחשב בגיל שלהם. אבל הפרנק קרטר הזה. זה הסולן שמצאתם? אפילו ההוא ששר שירים של הראמונז בהרכב של מארקי ראמון היה פי עשר יותר טוב. החל מ 2018, תחת הסופרגרופ Generation Sex, סטיב ג'ונס ופול קוק הביאו את בילי איידול שישיר פיסטולס. כמה חבל שזה לא המשיך.
ברקע רצים כל מיני וידאואים מוכרים של הפיסטולס, אבל הדמות של ג'וני ליידון פשוט לא קיימת. כאילו נמחקה מההיסטוריה. עניינים של הסכמים משפטיים כנראה. ובל נשכח שאחרי הכל, גם ליידון בטוח מקבל כסף מהמופע הזה. אבל הדיסוננס כל כך גדול, שזה אשכרה נראה כאילו את כל זה הם עושים כדי לעצבן את ליידון, לתקוע לרוטן הזה אצבע בעין. אוקיי, נראה שהם מצליחים בזה לא רע.
בסופו של דבר, ההופעה של הדמנד הייתה כזה היי, שהחלטנו שבקרוב, כל עוד ההזדמנות עדיין קיימת, נלך לראות אותם איפשהו נותנים הופעה מלאה. את הפיסטולס בהרכב הזה ראינו כבר פעמיים: פעם ראשונה ופעם אחרונה.
Comments