כשבאוויר דיבורים על הוצאת פסקול האלקטרו-סינת' של סדרת הקאלט "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" במהדורת וייניל, הושבתי את היוצר הייחודי מיקי בהגן לראיון עומק. על מוזיקה שצרובה בנפש, קולנוע של פילם בימים של VHS ועל חיי יצירה אמוניים בעידן שבו הרוע השטני הולך ומתקבע בעולם
מאת: בועז גולדברג
הנה חידה: מה משותף לאנדי וורהול, פרינס, בריאן פרי, קלינט איסטווד, ג'ון פורד וג'ון ווייט? תשובה: מעבר לזה שכל אחד מהם קול, מוכשר ומבריק בצורה קיצונית, המשותף להם הוא שאף אחד מהם לא נמנה עם הקליקה ה"נכונה". ועדיין, מוסר העבודה שלהם, העובדה שהם אף פעם לא עצרו לנוח ובעיקר הזירות הענקיות שבתוכן הם יצרו - כל אלה הבטיחו להם יציבות ושגשוג גם בתוך עולם תרבותי קרתני של משטרת מחשבות סמויה.
אבל מה קורה אם גם אתה שייך למועדון האאוטסיידרים התרבותיים-פוליטיים הנ"ל, ואתה ישראלי שבגיל 60 החליט להוריד קצת רגל מהדוושה, לחתוך עם אשתו לעיר שקטה בצרפת ולהקים (גם) שם משפחה? לא פרשת, לא הופרשת, זזת מרצונך למקום רגוע יותר ומוסר העבודה עדיין שם. האם תישאר בתודעה, למרות הכל? ואם אתה במאי-מוזיקאי-תסריטאי-סופר ייחודי בשם מיקי בהגן ולא כוכב גלאם בנוסח השישייה מהחידה שחיברתי כאן, מה אז? ממש בזהירות ובלי להשתמש באותה מניפולציה מקרבנת שהעיתונאי המצוי נוטה להפעיל, אסתפק בלהגיד שבהרגשה שלי, יוצר עם לוח צבעים עז ועשיר כמו של מיקי בהגן אמור להיות פשוט מוכר יותר.
הצד האפל של ענת עצמון
לדעתי השנה היא 1989, אני תלמיד כיתה ט' בגימנסיה הרצליה, והזמנים בגילאי 15-16 נמדדים ב"איזה חלק של 'סיוט ברחוב אלם' הגיע להקרנות בארץ" (או איזה חבר השיג אותו איכשהו ב-VHS). אם כן, זה היה בין סיוט ברחוב אלם 3 לסיוט ברחוב אלם 4, אני חושב, כשענת עצמון ניסתה להשיק קריירה מוזיקלית והוציאה את "בחלום" עם הלהיט הנושא את שם האלבום, אותו שיר שגם התמודד בקדם-אירוויזיון והפסיד. ואז אני בבית, בשעת לילה מאוחרת, בעוד יום של חול, הטלוויזיה פתוחה על ערוץ 1, מחר בית ספר, ועל המסך ענת עצמון. אבל רגע, עצמון של "בחלום", במסגרת ההפקה המוזיקלית והבחירות האמנותיות של ירוסלב יעקובוביץ', היא עצמון יפה ומקסימה אבל ייצוגית בקטע יבש. לעומת זאת, עכשיו, אצל מיקי בהגן, במסגרת הסדרה שלו, "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", עצמון היא דמות פסיכוטית עם סוד גדול ובוער. וזה עובד.
חשוב להדגיש שמראש בהגן לא התיימר ליצור בז'אנר האימה (ועל כך הוא יסביר בהמשך). עם כל ההתלהבות הטינאייג'רית שלי מסיוט ברחוב אלם - מבחינת מבע קולנועי שיוצר חוויה, אותה אפקטיביות של הקפצות קולנועיות שמגיעה לשיא שלא ייאמן בסרט החדש "Oddity" - בהגן שם דגש על משהו אחר.
כפי שכתב עליו מבקר וחוקר הקולנוע ד"ר אבנר שביט ב"וואלה תרבות" לרגל יציאת הדי.וי.די של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" ב-2012: "מה שעניין את בהגן לא היו היחסים בין יהודים וערבים וכיוצא בזה, אלא חטאים פשוטים בין אדם לחברו, כאלה שיכולים להתקיים בכל מקום, בכל זמן ובין כל אחד. הבמאי לא היה קתולי כמובן אלא יהודי, ואף חזר בתשובה בשנים האחרונות, ובכל זאת התייחס למושג החטא בדומה לקולנוענים קתוליים לפניו, ובראשם אלפרד היצ'קוק… יש להודות כי במיטבה הסדרה פשוט מצוינת: מותחת, מהנה, מעוררת מחשבה. הדברים לא נאמרים בהפוך על הפוך או בנוסטלגיה מזויפת, אלא באובייקטיביות ובניטרליות גמורה".
13 הפרקים של "סיפורים" מציגים מתח ומסתורין ישראלי עם אלמנטים קלים של אימה ומוזיקת סינת' אדג'ית שמערבבת ז'אן מישל-ז'אר עם חתונה רומנית, מוזיקה שגם עליה אחראי בהגן (כפי שיסופר בהמשך). חלק נכבד מפרקי הסדרה מהווים דוגמה מצוינת וקלאסית לרוגעלך ישראלי מפואר ומאופק. אבל מה שהביא אותי לראיין את מיקי זו השמועה שהוא והמפיק מישל בן אב מדברים על להוציא בוייניל את הפסקול היפהפה של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת". וזה וואו. כיום תוכלו לשמוע אותו במלואו רק אם רכשתם את הדי.וי.די של הסדרה. היות ורובכם מתייחסים היום לדי.וי.די כמעט כמו ל-VHS, לא חבל שמוזיקת ז'אן מישל-ז'אר תל אביבית למהדרין עם יציאות טראשיות לא מבוטלות תיכלא בפורמט גוסס? בכל אופן, כדי לקרב את המועד, הזמנתי את מיקי בהגן בכבודו ובעצמו לראיון מקיף במוזיקו בלוגברג. ומיקי פותח ה-כל. זה מעניין מאוד. הנה זה מתחיל.
אהלן מיקי. אני רוצה להתחיל דווקא בספר האחרון שכתבת. מאוד נהניתי לקרוא את הספר הראשון שלך, "שיר ערש", שהוצאת ב-2002. זוכר אותו כספר מתח עם מוטיבים קלאסיים של השהייה וסחיטה עד העמוד האחרון. חייב גם לציין שעטיפת הספר היא מהמוצלחות שראיתי. 17 שנים אחריו הוצאת ספר בז'אנר אחר לגמרי, "הפולנייה הטובה", שזוכה להצלחה גדולה באמזון ומשהו כמו 50 אלף קוראים כבר רכשו אותו. אתה יכול לספר עליו, ועל חוויית הכתיבה שלו ביחס ל"שיר ערש"?
"'שיר ערש' נכתב בשתי תקופות. בתחילה כתבתי את סיפור המסגרת: שיר, רקדנית צעירה, מתמוטטת בשעת חזרות. לפני שהיא מאבדת את ההכרה, היא צועקת משפט בספרדית. כשהיא מנסה לברר את פשר שליטתה בשפה שהיא אינה אמורה להכיר, נפתחים, בזה אחר זה, צוהרים אל פרשת חיים אחרת, שגילויה שומט את הקרקע מתחת לרגליה ומתדרדר לסיוט רווי רציחות מסתוריות.
"שנתיים לאחר מכן, בעקבות אירועים אישיים מטלטלים שעברתי, שכמעט גרמו לי לאבד את שפיותי - שיש כאלה שטוענים שאיבדתי אותה שנים רבות קודם לכן - הוספתי את המונולוגים שמשובצים בספר במקביל לעלילה הראשית, שנכתבים על ידי מישהו עלום המתאר אהבה מוטרפת. לקראת הסוף, המונולוגים והסיפור מתאחדים. כלומר, את הסיפור כתבתי בצורה אנליטית ומחושבת, המונולוגים לעומת זאת נכתבו בחמת זעם וניתן לומר שנכתבו מעצמם. 'בתו של הפרטיזן', או כפי שהוא התפרסם בעברית בשם 'הפולנייה הטובה', נכתב בנסיבות שונות".
מה היו הנסיבות ב"הפולנייה הטובה"?
"שנים רבות רציתי לכתוב על השואה אבל נרתעתי מלנבור בהררי העדויות כי ידעתי שתחקיר כזה יפגע בבריאותי ויתכן שאף לא אצא ממנו חי. אמנם כל משפחתי מצד אבי נרצחה בשואה אך היה לי ברור שאני זקוק לאלמנטים נוספים. השנים שעברו עשו את שלהם ומכיוון שאני לא הגעתי לשואה, היא הגיעה אלי. בלעתי כ- 150 ספרים. בעיקר ספרי עדויות. מהר מאוד נולד הקו הסיפורי הראשי של הרומן.
"ארבעת מילות הפתיחה 'הכל דמיוני הכל אמיתי' משקפות את התהליך. כל מה שמתואר בספר אמיתי אך באותה מידה דמיוני. הדמות של מכל'ה בת ה- 6 שכל העולם מכריז עליה מלחמה אינה קיימת אך באותה מידה היו אלפי מכל'ות כאלה. הדמות של הזקנה המטורפת מהכפר הפולני, שאיש אינו מכיר את סיפורה, היא דמיונית אך באותה מידה יש עשרות כאלה. אין סיפור שאתה יכול לדמיין סביב השואה שלא התרחש. תכפיל שישה מיליון בריבוע.
"אתה תגיד לי: אבל לא היו מחנות ריכוז של הנאצים על הירח. על זה אענה לך במילה אחת: היו. במקביל ידעתי שאין לי שום עניין לכתוב את הסיפור אם לא יבקע ממנו בסופו של דבר מסר של אהבה. אני שמח שהקוראים בעולם מתחברים לסיפור והתגובות בהחלט מרגשות בצד ויכוחים חריפים ומרים בנוגע למהלך בחלקו האחרון של הסיפור, שהופך את היוצרות ביחסים קורבן-שוחט במתכונת המוכרת לנו".
כשאתה מסתכל על שובל היצירות שלך, עלילתיות ודוקומנטריות, אתה יכול לתאר את ההבדלים - אם יש כאלה בעיניך - בין מעשה האמנות בדוקו לזה שבעלילתי?
"השאלה שלך מתכתבת מצוין עם הנושא הקודם. הגבולות אצלי מאוד מטושטשים. התחקיר הארוך והמפרך שהוביל ליצירת 'הפולנייה הטובה' היה יכול בקלות להוות בסיס לסרט דוקומנטרי. תחקיר מצולם אחר שעשיתי בשנות התשעים סביב תאונה חזיתית בכביש הערבה בה נהרגו ארבעה צעירים, הוביל ליצירת שני סרטים מקבילים. דוקומנטרי - 'תאונה בערבה'; ועלילתי - 'צעירים לנצח'. אבל אתה מעוניין לשמוע על מעשה האמנות.
"בסרט הדוקומנטרי, מעבר כמובן לבחירת הנושא ובניית התסריט, המשקל העצום הוא ליכולתך ליצור קשר אנושי עם מושאי הצילום ולגרום להם לפתוח בפניך ובפני המצלמה את ליבם. וכאן, אתה יכול לזהות במאי דוקומנטרי גם כשהוא ללא מצלמה, יושב ומשוחח איתך. משהו באנרגיה שהוא משדר גורם לך להיפתח. שתי דמויות בודדות בעולם מנוכר וחסר רחמים. אני אישית שמעתי לא מעט פעמים את המשפט, ולאו דווקא בצילומים: 'אין לי מושג למה אני מספר לך את זה. אף פעם לא סיפרתי את זה לאיש'. יש לך מושג! כי אני שידרתי אליך אמפתיה. יכולת ורצון להקשיב. גיליתי סקרנות לסיפור ולתחושות שלך. העיניים שלי שידרו כלפיך אהבה. אתה ידעת שאתה בידיים טובות.
"אני חושב שאיני צריך לספר לך את זה. מספר סצנות בסרט הדוקומנטרי שלך 'מחר כבר עבר' ממחישות את זה היטב. וכשעמדנו אתה ואני במסדרון של האולפן של יגאל שטרנקלר ושוחחנו, כשבאולם הסמוך כולם רקדו, היה ברור שמשוחחים ביניהם שני במאים דוקומנטריים. היכולת להקשיב. שפת הגוף. השתיקות. הקשר העמוק. חברי ילדות. אח מבוגר ואח צעיר. לך תספר לאנשים שזאת הייתה שיחתנו הראשונה.
"בעלילתי, הסיפור לא שונה באופן מהותי. אמנם תהליך הכתיבה, שבמהלכו אני יוצר את הסיפור ובורא בעצם עולם חדש, הוא תהליך שכמעט שלא קיים בקולנוע הדוקומנטרי הקלאסי, אבל כשאני יוצא אל הסט חלק גדול מהדברים מתחבר. גם בקשר האנושי עם צוות הצילום, אך בראש ובראשונה המפגש ביני ובין השחקן. כאן, כמו בדוקומנטרי, אתה יוצר עבור השחקן את התנאים האופטימליים בהם הוא יוכל להביא את המיטב. לכן תוכל לשמוע באופן תדיר על הסט את המשפט: 'זה היה מצוין, בואו ניקח טייק נוסף'".
מיקי בהגן: "הד ארצי השקיעו ביהודים הרבה כסף אבל הלהקה לא התרוממה. החלטתי שאני הולך עליהם. 'צעירים לנצח' שודר בערוץ 2 בדצמבר 1996 עם 22 אחוזי צפייה ולמחרת כבר לא היה ילד שלא הכיר אותם"
יפה אמרת. ו"צעירים לנצח", וואו, שכחתי מהסרט הזה.
"אם הזכרתי את 'צעירים לנצח', אני פועל כעת, לרגל 30 שנה לסרט, להוצאת פסקול שלו, מה שלא יצא עד עכשיו. שישה שירים של היהודים, חיים צינוביץ', סער בדישי, ג'וני שועלי, קובי רכט, יושי שדה, סטלה מאריס".
מגניב. ובאמת, החשיפה הראשונה של היהודים הייתה בסרט שלך, לא ככה?
"נכון. חיפשתי להקות וזמרים לשבץ את שיריהם בפסקול של 'צעירים לנצח'. החלטתי שהסרט ישובץ ברוק ישראלי. חברות התקליטים הציפו אותי בעשרות דיסקים. דיסק אחד משך את תשומת לבי. היה בחספוס של השירים, בזעקותיה של הזמרת, בסאונד, בלחנים, בטקסטים, בסולו גיטרה - משהו שהתאים לי מאוד. חיפשתי מוזיקה שתמחיש מה נעשה ברכב גדוש בנעורים דוהרים לקראת תאונה חזיתית.
"אני זוכר את הנסיעות האינסופיות בלילה באיילון יחד עם המפיקה טל קרסלניק בדודג' אספן הישנה, שהדבר היחידי שעבד שם היה מערכת המוזיקה, כשצלילי הדיסק יוצרים מציאות נפרדת וקורעים את הלילה. היה ברור שזה זה. לא הכרתי את הלהקה. ביררתי מי אלה. הסתבר לי שהד ארצי השקיעו בהם הרבה כסף אבל הלהקה לא מתרוממת. לא מושמעת. אין התייחסות. מגיעים שבעה אנשים להופעה.
"הסברתי להם שיש כאן טעות. החלטתי שאני הולך עליהם. נפגשתי עם חיים שמש שהיה אז מנהל המחלקה העברית בהד ארצי. הגענו להסכם עם הד ארצי, שהיו מוכנים לכל סיכום שיגרום ללהקה להמריא. לפי הסיכום, אנחנו נשבץ אותם בסרט, נעשה להם קליפ, ובתמורה נקבל לא רק את הרשות להשתמש בשירים אלא גם תמלוגים נאים ממכירות הדיסקים שלהם. אני נתתי להם בונוס, ובמהלך הסרט שני גיבוריו אף משוחחים עליהם. סער בדישי עונה לשאלתה של מיכל זוארץ מדוע הם לא מתרוממים: "מקדימים את זמנם. הולכים עד הסוף…". הסרט שודר בערוץ 2 בדצמבר 1996 עם 22 אחוזי צפייה ולמחרת כבר לא היה ילד שלא הכיר אותם".
פשש יפה. אז בוא נלך עוד יותר לאחור. איך נולד הרעיון לנעימת הנושא ל"סיפורים לשעת לילה מאוחרת"? אתה זוכר את השעה, את היום? ספר על זה.
"לאמי זכרה לברכה הייתה בשנות השמונים חנות רהיטי נוער ברחוב דיזנגוף בתל אביב. בין ארלוזורוב לז'בוטינסקי. החנות השתרעה על פני שטח די גדול. כשחיפשתי משרד לצורך הפקת הפרקים הראשונים של הסדרה פניתי אליה אם היא יכולה להקצות לי שטח בחנות כדי שאתמקם שם. תקרא לזה איך שתקרא. רצון להיות קרוב אליה. חוסר יכולת להינתק. האמת שידועה לי היא שפשוט רציתי לחסוך את כל העלויות שכרוכות בשכירת משרד.
"תמיד שעשע אותי להתמקם במקומות כאלה. את הפגישות עם השחקנים לפרק 'פגישה עיוורת' - רונית אלקבץ ויהונתן סגל - קיימתי בחנות הקטנטונת של האינסטלטור שלי באבן גבירול. אמא נענתה לבקשתי בשמחה. התמקמתי כך שהייתה לי כניסה נפרדת מהרחוב. אהבתי להישאר שם בלילה אחרי שכולם היו הולכים. להישאר לבד.
"למעלה, בקומה השנייה, הייתה אכסניית נוער מאד פופולרית בקרב מטיילים מרחבי העולם. בגלל הניקיון שלה והליכות הנעימים של בעליה. גרין האוס. ניהל אותה חבר של אח שלי, איצקו קראו לו. מדי פעם בלילות הייתי עולה לשם ופוגש אנשים מרחבי העולם. אהבתי את האווירה. לפעמים בני הנוער היו יורדים אלי למשרד. היו שם במשרד כלי הנגינה שלי. והמצלמות. לא רק בני נוער. היו שם אנשים מבוגרים. מבוגרים... היום אני כפול מגילם. אנחנו מדברים כאמור על אמצע שנות השמונים. העברתי למשרד חלק גדול מהציוד לשם. כולל הסינטיסייזר. ה-DX7 שלי.
"היתרון הגדול היה שאפשר היה לנגן שם גם בשעת לילה מאוחרת, כי זה לא הפריע לאף אחד. החנות הייתה סגורה. ובאכסניה למעלה כמובן זה לא הפריע לאיש. אני זוכר שזו, כמו תמיד, הייתה שעת לילה מאוחרת. הייתי כבר עייף מכל היום וכהרגלי במצבים כאלה הייתי יושב ומקשקש על הסינתי. ונולדה המלודיה הזאת. אני זוכר שמאוד אהבתי את שינוי הפיץ'. זה היה חלק מהמלודיה. לה מי רה ואחרי זה השינוי מלה לדו דרך גלגל הפיץ'. הקלטתי את זה בסקיצה כי אחרת הייתי שוכח".
מתוך הרוך מבצבץ ובוקע הרוק
מה משך אותך בסינתיסייזר ככלי מוזיקלי? זה בעצם היה הכלי הראשון שניגנת עליו?
"משכה אותי היכולת לבצע מניפולציות לצלילים לכל כיוון אליו אתה רוצה להגיע, בהשוואה לאורגן עליו גדלנו, ובעיקר הכפתור המופלא, Pitch Bend Wheel. הכלי הראשון עליו ניגנתי היה גיטרה. הכלי השני פסנתר. בערוב ימיי, לפני מספר חודשים, הגשמתי חלום ישן והתחלתי לנגן על סקסופון וכמו 'House of the Rising Sun' לגיטריסט ו-Selling England by the Pound לפסנתרנים, כך השתלטתי על 'Baker Street' ועל 'Careless Whisper'. אבל עדיין הרבה הרבה עבודה לפני.
"לענייננו: בשני המקרים היה תפקיד מכריע לאמא. איך לא. היא זו שהביאה את הכלים הביתה בלי לשאול אותי. הניחה אותם ונתנה לנוכחות שלהם לפעול. לא דחפה. לא שכנעה. היא הכירה אותי היטב. אנחנו שלושה אחים אבל אני זה שניגנתי. גיטרה בגיל 13 ופסנתר בגיל 16. בשני המקרים לימדתי את עצמי".
ממש ככה? בלי מורה לפסנתר?
"ליתר דיוק, עשר שנים לאחור בתור ילד בן 6 נשלחתי לשיעורי פסנתר אצל מורה, חברה של ההורים, שדירתה הייתה ממוקמת מול גן העיר של היום. ממש מתחככת בגן החיות של פעם. אז הייתה שם ממול ביצה ענקית שעניינה אותי הרבה יותר משיעורי הפסנתר. חלמתי שאני לוקח את אחד מגזעי העצים ומפליג עליו.
"לא מצאתי בשיעורים שום עניין. העדפתי את המשחקים בשכונה וניסיתי ככל יכולתי להתחמק מהם. הייתה ברחוב ויתקין בתל אביב שכונה קלאסית. עם שני דגלים ומחבואים ממש כמו בשיר "פנס בודד" של התרנגולים. כך שאחרי שנה לערך הפסקתי. רק כדי להמחיש את הרמה אליה הגעתי בנגינה בפסנתר דאז, המורה הנכבדה ערכה קונצרט בסלון הבית והוזמנו כל בני המשפחה של עשרות התלמידים - קהל נרגש של כ- 100 איש - והנגינה הייתה לפי רמות. בהתחלה - המתחילים, מטבע הדברים ובסוף המתקדמים והמוכשרים. אם כך: אני ניגנתי ראשון".
ומה שמעת באותה תקופה?
"הקשבתי ואהבתי ונהניתי והערצתי את הכל. כמו מרבית בני הדור שלי. אהבתי שירים ישראלים. גם איתם עברתי תהליך. שירים ששיעממו אותי בגיל 7, בגיל 37 גיליתי את יופיים. ומצד שני כיליד תחילת שנות החמישים עברתי את התהליך הידוע והחד-פעמי שרק מי שנולד ב- 1952 או כמה שנים לפני חווה אותו ושום דור אחר בעולם לא מתקרב אליו ויתקרב אליו לעולם".
אתה בטח מדבר על הבום של הרוקנרול.
"מתוך הרוך מבצבץ ובוקע הרוק. נכון, דרך זמרי הביניים ריקי נלסון, ניל סדקה, קוני פרנסיס. המאבק בין אלביס לקליף. אתה שומע שיר נהדר של קליף אבל יודע שאסור לך לאהוב אותו. הוא גורם לך לדחייה. אתה אוטם את עצמך מולו. היום ברור לי שהיו שם שירים נפלאים אבל לא הרשיתי לעצמי להקשיב להם. בועז, הייתי שם כשהסטריאו נכנס לחיינו. פרשתי שני רמקולים בסלון הדירה המשפחתית במרחק עשרה מטר זה מזה כדי לשמוע ב'סרג'נט פפר' כיצד הקול עובר בהדרגה מימין לשמאל. לא אוכל לחזור לעולם לאותו לילה בו שמעתי לראשונה את 'For No One' באוזניות המערכת הסטריאופונית של פיליפס. זאת הייתה החלטה לא פשוטה להישאר ער. ידעתי שלמחרת בזמן השיעורים בעירוני ה' אני אבהה במורה כמו זומבי ואלחם לא לעצום את עיניי, אך לא יכולתי אחרת. איבדתי את שיקול הדעת. הייתי מהופנט. כמה שעות לפני כן קניתי את 'Revolver'.
"כל הטרקים היכו אותי. זה היה אוצר בלום. אבל 'For No One'. משהו בבדידות. משהו בפסנתר. משהו בקול של מקרטני. משהו בקרן היער. משהו במשפט And in her eyes you see nothing. הכל היה כל כך מרטיט. כאילו נלקח ישר מעמקי תת-הכרתי. שוב ושוב החזרתי את המחט של הפטיפון לאחור. היה לי ברור שחיי לפני הלילה הזה וחיי שלאחריו לא יהיו אותם חיים. וזה עוד לפני שהתחלתי להתעמק ב- `Tomorrow Never Knows'.
מיקי בהגן: "אני זוכר את עצמי מחלק גלויות לבני כיתתי כדי שישלחו למצעד הפזמונים את הדירוג עם השיר 'The Witch's Promise' של ג'טרו טאל. ידעתי שזו הדרך לשמוע את השיר אם יישאר במצעד"
"הייתי תינוק שנזרק לתוך מערה של אוצרות שלא שיער שהם קיימים ואינו יודע את נפשו. פגשתי את מקרטני ב- 2001 בניו יורק ולחצתי את ידו אך לא העזתי לחשוף את קורות הלילה ההוא. ידעתי שהוא שומע עשרות וידויים כאלה מדי יום. את 'Stand Up' של ג'טרו טאל שמעתי לראשונה באחר צהריים ברחוב בן יהודה אליו עברנו. את האלבום השני של שיקגו, אלבום כפול מדהים עם 'Make Me Smile' ו- 'Twenty Five or 6 to 4', שיצא שנים לפני שהסולן הענק שלהם ירה בעצמו בראש, כנראה בטעות, קניתי בתערוכה ביריד המזרח".
מעניין. את שיקגו איכשהו החמצתי, נראה לי מסיבות שטחיות כגון הלוגו שלהם, שהזכיר את הלוגו של להקת אמריקה, שבזמנו שיעממה אותי אחרי שתי שניות של האזנה.
"אני זוכר שחזרתי עם התקליט של שיקגו ביד והבית היה ריק כי ההורים היו בחו"ל. כך שיכולתי לשכב במיטה שלהם ולשים את הראש שלי בין שני הרמקולים של המערכת של פיליפס. היא הייתה די חדשנית אבל המחט הייתה גבישית והעבירה רק חלק קטן מהתדרים. תשמע. אלה חוויות בהן המוזיקה הייתה מרגשת. אני לא טוען שאיבדתי את זה, אבל היום כדי להתרגש בצורה כזו אני צריך ללכת לאולם הקונצרטים, לשלישית של מהלר ולהתמקם במרכז התזמורת. ואז, כשקרן הדואר תתחיל את הסולו שלה, מירכתי היציע בחלק השלישי, ויהיה שקט מוחלט, אני אחוש צמרמורת".
מבין אותך. גם אני שם.
"לפני זה היה הטייפ סלילים של אבא ב-1959, שהיה מתחמם אחרי חצי שעה. היינו מניחים את הידיים על צד ימין שלו בחרדה ומנסים לאמוד את כמות הכוויה שהיה גורם לנו ומה סיכויי הטייפ להמשיך ולנגן. Telstar` `South Street`. `All Alone Am I. כל ההקלטות היו מהרדיו. היו כמה שירים שהוקלטו רק בחציים והרבה פעמים הייתי מופתע לשמוע ברדיו האמיתי שלשיר 'The End Of The World' של סקיטר דיוויס יש C Part.
"אנחנו גדלנו במציאות חסרת כל תמונה. קשה לתפוש את גודל המהפכה עבור הדור שלי. ודווקא אתה, שאתה כל כך שוחה כדג בתוך תרבות הפופ, יכול להבין את זה מצוין. היה רק קול. מוזיקה. וגם היא במשורה. כדי לשמוע שיר שאהבת היית נתון לחסדיו של העורך המוזיקלי של גלי צה"ל או קול ישראל. אני זוכר את עצמי מחלק גלויות לבני כיתתי כדי שישלחו למצעד הפזמונים את הדירוג עם השיר 'The Witch's Promise' של ג'טרו טאל כי ידעתי שזו הדרך היחידה שלי לשמוע את השיר אם יישאר במצעד. ואחרי זה הגיעה תקופת הרוק המתקדם, עם להקות קצה כמו Gentle Giant ו- Van Der Graaf Generator".
אני תמיד אומר שהיום ודווקא היום, בעידן הפרעת הקשב הזה, ואן דר גראף וג'טרו טאל נשמעות כל כך fresh שזה מדהים. מי שלא מנסה, פשוט מפסיד.
"נכון. אבל לחזור לעניין התמונה. לא היה לנו, הדור של הילדים של שנות החמישים ותחילת שנות השישים, שום אקוויוולנט ויזואלי. בסוף שנות החמישים עדיין לא היה לנו פטיפון, וכשהוריי היו עושים מסיבות פעם בכמה חודשים, מיילך, אחד החברים, היה מביא איתו פטיפון ותקליטים. ביום ראשון הוא היה עובר לאסוף אותם. כך שכשהייתי מתעורר בשבת בבוקר כשכל הבית היה עדיין ישן, הייתי מוצא את התקליטים מונחים ליד הפטיפון, ואת כל האמנים הללו, שרק שמעתי את קולם ברדיו, מתנוססים, מבריקים, צבעוניים על עטיפת התקליטים".
איזו עטיפה הכי זכורה לך?
"זכורה לי במיוחד קוני פרנסיס".
קוני, איך לא.
מיקי היצ'קוקוביץ'
בוא נחזור למוזיקה שלך. איך התנהל תהליך ההקלטה של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת"? את המוזיקה כתבת אחרי שצילמת או לפני?
"אנחנו מדברים על תהליך בן שש שנים עם הפסקה ארוכה באמצע. את 'הקוקייה' עשיתי ב- 1985, אחרי זה הייתה הפסקה ארוכה עד שהגיעו האישורים. ירון לונדון היה אז מנהל מחלקת הדרמה של הטלוויזיה. הוא דחף, אישר והאמין, ויש לו קרדיט גדול בעובדה שהערוץ הבלעדי והממלכתי באותה תקופה נתן לי רק על סמך הפיילוט 'הקוקייה' וחמישה תקצירים נוספים, על פני חצי עמוד כל אחד, ליצור את הסדרה. בינתיים עשיתי עם טוביה צפיר וגדי דנציג את הסרט העלילתי הראשון שלי באורך מלא, 'האינסטלטור'. לפני כניסתו של טל יניב לתמונה הייתי מקליט את המוזיקה לבד. יעקב שם טוב מאולפני זינקו הסכים באדיבותו לתת לי את המפתחות לאולפן שלו שהיה ממוקם באבן גבירול פינת רחוב פנקס. אני גרתי באותה תקופה ממש ממול. הייתי יורד בלילות אחרי שהוא היה סוגר, ועובד שם לבד במשך הלילה. אחרי שטל יניב הצטרף הכל השתנה".
לפני שנגיע לטל יניב, אני רוצה לשאול על הקטע הכי מפורסם שלך, נעימת הפתיחה של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", מה אתה יכול לספר על ההקלטה שלו?
"אני זוכר שכדי להקליט את הפתיח של הסדרה הגעתי לטריטון. כיכר המדינה. זו הייתה שעת ערב. היה שם יעקב מורנו. לא הכרנו אז אחד את השני. אני זוכר שציינתי לעצמי שהוא והעוזר שלו מביטים בי במבט תמוה מעט. אבל מלא אהדה. בא לבד. עם הכלי. איש לא מוכר. חיברתי את ה DX7 והתחלתי להעלות את הערוצים. מרבית הערוצים היו מוקלטים אצלי על סיקוונסר נפרד של ימאהה והורדנו אותם בזה אחר זה. כל מה שהיה עליי לבצע ולהקליט 'חי' היה את הקטע המוביל שיש בו שינוי פיץ' עם המודוליישן וויל של טון וחצי. ואז הוא עשה מיקס. באותו סשן. והחדר רעד. זה היה נשמע לי טוב. מאוד אהבתי את זה. יעקב הביא למוזיקת הפתיח ערך מוסף. בכמה נגיעות של קסם".
עוד קסם הוא שיתוף הפעולה שלך בפסקול עם המוזיקאי טל יניב, הקלידן של אבטיפוס. יניב עיבד, הפיק מוזיקלית וביצע שמונה קטעים מתוך 18 קטעים שהוצאת. ספר על התהליך היצירתי ביניכם, ואיך זה קרה - הרגשת שהפסקול קורא לגיוון או שזה קשור לעומס שהיית נתון בו כבמאי-תסריטאי-מפיק?
"כאמור את המוזיקה לפרקים הראשונים בסדרה יצרתי לבד. אני חושב שדייקת בהבנת הנסיבות. שני התיאורים נכונים. הפגישה עם טל יניב חבר להקת אבטיפוס ומי שהיום מפורסם בשם המקצועי Croptal הייתה בתזמון מצוין. טל הביא איתו ערך מוסף עצום בכל נושא ההפקה המוזיקלית, העיבודים, התזמור. הנגינה. הניסיון העצום שלו בתפעול אולפן. עבדנו בצורה מאד מסודרת. הייתי מוסר לו קטע שכתבתי בצירוף קטע הוידאו מהפרק אליו הוא מתייחס ומספר לו כיצד אני שומע את זה. הוא היה מעביר לי את הקטע אחרי הטיפול שלו. היה מתחיל ביננו פינג פונג של כמה חבטות עד לתוצאה הסופית. בכמה מקרים הוא הצליח להפתיע אותי לטובה ולספק מהלכים שכלל לא עלו בדעתי.
מיקי בהגן: "גדי דנציג נהרג בתאונת הליקופטר בזמן צילום סרט כשהסטדיקאם עליו. במובן מסוים הרגשתי רגשי אשמה כי אני האיש ששידך בינו ובין הסטדיקאם. הייתי המפיק בחברה שהביאה לישראל את הסטדיקאם הראשון"
"באחד המקרים הוא שלח לי קטע בן 15 דקות. תקשיב, הוא אמר. הוא יצר סימפוניה מהמוטיבים של הסדרה. ניתן לשמוע אותה בדיסק המוזיקה המצורף כבונוס למארז הדי.וי.די של 'סיפורים'. שיתוף הפעולה ביננו חרג מעבר לסדרה. טל כתב מוזיקה לשני שירים לסרט דוקומנטרי שעשיתי על המשורר יצחק עוגן, הלחין את הפסקול למספר סרטי בטיחות שעשיתי למשרד הביטחון, עיבד את המוזיקה לסרט שהוקרן במוזיאון קיבוץ דן על החפירות בתל דן.
"שיתוף הפעולה ביננו נמשך עד היום. ב'עבודה מהבית', הפרק החדש והארוך של 'סיפורים לשעת', הוא התרחב. טל הוא לא רק מעבד ומבצע. הוא קיבל יד הרבה יותר חופשית במספר סצנות ולמעשה ב'עבודה מהבית', בקרדיט המוזיקה, אני 'נסוג' למיקום מתחתיו. שיתוף הפעולה ביננו חורג לעיתים הרבה מעבר למוזיקה. בצד אהבתו לסרטים שלי, הוא מבקר חריף מאוד של מהלכים מסוימים והוויכוחים הסוערים איתו מפרים אותי מאוד".
ליצור סדרת אימה ומסתורין באייטיז בישראל היה דבר חריג מאוד בנוף, ולא מקובל. מה משך אותך דווקא לז'אנר הזה? ולמה לדעתך היו בישראל כל כך מעט יצירות אימה קולנועיות, שלא לדבר על טלוויזיוניות?
"ראשית הרשה לי להסתייג מההגדרה אימה ומסתורין. אני תמיד הגדרתי את הסדרה מתח ומסתורין. לעיתים רחוקות השתרבבה אימה. מדוע אני מציין את הנקודה הזו? הכל זו שאלה של ציפיות. כשאתה צופה בסרט שהוגדר כסרט אימה אתה מצפה לראות נחלים של דם, ורציחות על גבול הפורנוגרפיה, ובמקרים אחרים מתקפה של מתים חיים. וכשזה לא קורה את חש מאוכזב ואף מרומה.
"'הקוקייה' אינו סרט אימה. 'מסדר הזיהוי', 'מוות בטוח', 'העוזרת', 'המחליפה', 'התאונה', 'את אוהבת כסף?', 'הבייביסיטר'. אין בהם שום מרכיב של אימה ואין בהם שום טיפה של דם למעט ירייה בודדת בשניים מהם. ניסיתי, לעיתים בהצלחה רבה יותר ולעיתים בהצלחה רבה פחות ליצור מתח ולהפתיע. מדוע העדפתי את זה? אינני יודע. אני חושב שזו שאלה של טעם אישי".
לדעתי, ולא רק כי נחשפתי אליו כנער, ב"הבייביסיטר" בהחלט יש אימה, וב"התאונה" יש לפחות תבלין של אימה. ואני שואל: מה, לא אהבת סרטי אימה?
"תמיד נהניתי לראות את סרטיו של ווס קרייבן אבל העדפתי ללא כל הרהור נוסף לצפות בסרטיו של היצ'קוק. לגבי עצם השאלה. מעבר למשיכה החזקה שחשתי, אני חושב שהסיבה שפניתי לטלוויזיה עם נושא כזה נעוצה במשהו שטמון באישיות שלי. גם כשאני בשיחה וכולם מדברים, אם אין לי מה לחדש - אני שותק".
חזק. יצא לך לעבוד הרבה עם הצלם המיתולוגי גדי דנציג, שעוד הספיק לעבוד, כעוזר צלם, עם ז'אק קתמור בסבנטיז. עבדת איתו הרבה, ואז הוא נהרג ב-1989 בהתרסקות מסוק טראגית בזמן שצילם בפיליפינים את "מחץ הדלתא 2 - הקשר הקולומביאני". איך היה לעבוד איתו ואיזה ערך מוסף הוא הביא לסט ולחומרים המצולמים?
"גדי כפי שאמרת נהרג בתאונת הליקופטר בזמן צילום הסרט כשהסטדיקאם עליו. במובן מסוים הרגשתי רגשי אשמה כי אני האיש ששידך בינו ובין הסטדיקאם. זה היה ב- 1985. הייתי המפיק בחברה שהביאה לישראל את הסטדיקאם הראשון. תכננתי להשתמש בו בפרק 'הקוקייה'. ארגנו קורס למפעילים. הבאנו לארץ מאיטליה את אחד המפעילים המנוסים של המכשיר והזמנתי את גדי לקורס. הוא אכן התאהב בסטדיקאם והסטדיקאם התאהב בו. חלק גדול מ"הקוקייה" צולם בעזרת המכשיר.
"מה שהיה נדיר כל כך בגדי היה מצד אחד כישרון הצילום שלו ומצד שני האיש הצנוע, הקיבוצניק, יפה התואר, שיכול לראות פרח קטן וסגול שאיש לא הבחין בו, לעזוב את המצלמה, לרכון אליו ולהתבונן בו נפעם. ביני ובין גדי הייתה אהבה, חברות אמיתית וכבוד הדדי. הצוות כולו הרגיש בזה, וזה השליך על הכל. היינו שלישיה. היה גם יורם פולק שהיה איש האפקטים. יורם נהרג בתאונה בבית שלו ברעננה. הוא איכסן שם חומרי נפץ ובשעה שביצע עבודות ריתוך, כנראה זיק חשמלי פוצץ את המרתף".
וואו. לצד הווידוי המרגש שלך על גדי, זה מזכיר לי שב"פולטרגייסט" מתו שתי שחקניות. ובחזרה למוזיקה, בתחילת שנות ה-90 ליווית את אתי אנקרי בהופעות. איך הייתה החוויה? אתה יכול לתת איזה שתי אנקדוטות מעניינות שקרו לך איתה על הבמה?
"ההופעה הראשונה שעשינו ביחד הייתה בפאב. לדעתי זו גם הייתה ההופעה הראשונה שלה בפאב תל אביבי. אפשר לבדוק איתה אם היא זוכרת. זה קרה בבניין של מה שהיה פעם קולנוע צפון בתל אביב. בעל הפאב קראו לו סנדר. אחרי זה, בפרק 'מוות בטוח' עם נתן זהבי שמגלם בעל פאב שזקוק בדחיפות להשתלת כבד, החלטתי לקרוא לדמות שלו בשם סנדר כמחווה לסנדר המקורי. הייתי על הקלידים ואתי שרה. עשינו רק קאברים. אחרי זה אתי לקחה את הגיטרה ועשתה את 'עד מתי'. הופתעתי שהפאב כל כך מפוצץ. לא היה מקום לשבת.
"הקהל הריע. אחרי כל שיר. רק אחרי שהכל נגמר הסתבר לי שרוב האנשים שם היו בני משפחה שאתי בישרה להם על ההופעה. בכל אופן הופעה ראשונה שלה בפאב תל אביבי. הופענו ביחד תקופה קצרה מאוד. אחרי זה היא כבר לא הייתה זקוקה לבני משפחה וחברים כדי למלא אולמות".
הנשמה, מה איתה?
כל כך הרבה דברים השתנו מהימים שישבת על כיסא הבמאי ב"סיפורים לשעת לילה מאוחרת". נדמה לי שהפרקים אפילו צולמו בפילם. אתה יכול לתאר את השינויים שאתה מזהה בעשיית סרט בעידן הדיגיטלי העכשווי?
"מעולם לא היה לי כיסא. אני כמעט תמיד עומד. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, עם תחילת שנות השבעים שלי הגיע הזמן אולי שעל הסט יהיה איזה כיסא. לא חייב להיות עם השם שלי אבל שיהיה איפה לשבת. האנרגיות שלי הן לא כמו שהיו פעם. בכל מקרה, אין ספק שהשינויים הם עצומים, אבל אני כבן הדור הישן… מוזר, כי דווקא אני הייתי חלוץ בקטע הזה של נניח לערוך בוידאו סרטי פילם. ממש הייתי אחד הראשונים. אני זוכר שהיינו מצלמים את הראשס של הפרקים של 'סיפורים' במצלמת וידאו מצ'וקמקת מהמסך באולפני הרצליה ואחרי זה שכרתי מדוד גרינברג, מחלוצי הקולנוע בישראל ומי שביים סרט נהדר בשם 'איריס' בשנות השישים, שני טייפים גדולים של VHS עם קונטרולר".
וואלה. קטע. באמת בחלק מהפרקים לא תמיד ידעתי אם זה וידאו או פילם.
"כן, הבנתי שזה הרבה יותר מהיר ואפקטיבי. איכות התמונה הייתה נוראית אבל לא הייתה לזה כל חשיבות. זה איפשר לך לערוך ניסויים בעריכה. את 'הקוקייה' ערכתי באולפני הרצליה בפילם על מכשיר סטינבק. עוזר העריכה שלי שם היה שמי זרחין. אני זוכר אותו כבחור שקט וממושמע. את 'הבובה' ערכתי אצלי בבית. העברתי את הסטינבק לשם. אני מזכיר את כל זה משום שתמיד ניסיתי לגעת בקצות הטכנולוגיה ובמובן מסוים להקדים את הזמן.
"עכשיו לגבי שיטת העבודה. לדוגמא נושא הפלייבק על הסט. המיידיות. מה שאפיין את התקופה שלנו היה מסתורין. לא היה לך מושג. יכולת רק לנחש איך הדברים יצאו. היום יש את היכולת המופלאה לראות הכל ולהריץ פלייבקים. אני לא משתמש בזה כמו הבמאים הצעירים. אני עדיין רואה בזה סוג של בזבוז זמן ומנסה לגייס את האינטואיציות העתיקות, להשתמש בנתונים מהסט. כמובן שבשוטים מורכבים, אין תחליף לפלייבק על מנת לראות שאפשר לעבור הלאה. אני מאוד אוהב את הרחפנים ואת הערך המוסף שהם מביאים איתם. המשאיות הענקיות של הגריפ שנועדו להניע את המצלמה עם מכשירים ששוקלים מאות קילוגרמים התחלפו ברחפן ששוקל 2 קילו".
מיקי בהגן: "בפרק 'הקוקייה' היינו צריכים להקים את כל התאורה למעלה על הקירות ללא סטנדים כי המצלמה כיסתה בשוט אחד את כל מרחבי הדירה בת 6 החדרים, ולא היו זוויות שניתן היה להסתיר בהן פנסים"
כשאתה סורק בראש הבמאי שלך את כל פרקי הסדרה - 13 פרקים שצולמו על פני תקופה של שש שנים - יש איזה שוט אחד ויחיד שמסיבה כלשהי נחרט ונצרב אצלך ברמה אחרת מהשאר?
"יש הרבה שוטים שיכולים לענות להגדרה אבל כדי להיות מסודר ושיטתי, אני ברשותך אנקוב בשוט הראשון של הפרק הראשון שלמרבה הפלא צולם ביום הצילום הראשון. הפרק נקרא 'הקוקייה'. זו הפעם הראשונה שאני וגדי ותעשיית הקולנוע משתמשים בסטדיקאם בישראל. אי אפשר היה להשתמש בעגלת גריפ לצורך השוט כי המסדרונות בדירה של אנריקה רוטנברג, הקבלן ואיש הקולנוע שהעמיד אותה באדיבותו לרשותנו, היו צרים מדי והתמרון שנדרש מהמצלמה מורכב מדי.
"מהחלון בוקע אור. אור של יום. בשום אופן לא אור של שחר. שומעים שעון קוקייה מזמר 8 צלצולים, חלש מבחוץ, ורואים את השחקנית מאיה רוטשילד מתעוררת לאיטה. אנחנו יודעים מאירועי ליל אמש שיש לה היום במשרד פגישה חשובה מאוד שהתכוננה לקראתה חודשים ארוכים. היא מעיפה מבט בשעון המעורר שעל השידה, ומזנקת. ברור לנו שהיא במצוקה. היא רצה לאורך המסדרון אל הטלפון, מחייגת למשרד. אנחנו מבינים מדבריה שהיא לא התעוררה בזמן מסיבה כלשהי.
"מתחילה, באותו שוט, שורה ארוכה של פעולות בדירה הגדולה. דני בן מנחם, התאורן הראשי, יחד עם נילי אצלן, שבאותה תקופה כבר לא הייתה אשתי אך נאותה לבוא ולתת כתף, היו צריכים להקים את כל התאורה למעלה על הקירות ללא סטנדים כי המצלמה כיסתה בשוט אחד את כל מרחבי הדירה בת 6 החדרים, ולא היו זוויות שניתן היה להסתיר בהן פנסים. כשהמצלמה עוקבת אחריה, מאיה מסתובבת בדירה לעיתים אובדת עצות, לעיתים נחושה. לאט לאט היא חוזרת לעצמה. במשרד יודעים שהיא תאחר. הם יתחילו בלעדיה.
"יש תחושה של רווחה עד לאותו רגע שהיא מגלה שבעצם הדלת נעולה. לכאורה אין עם זה בעיה. היא הרי ביקשה מבעלה, שאת דמותו משחק טוביה צפיר, כשהוא הולך לעבודה לפנות בוקר לנעול את הדלת אחריו. הם לבד בבניין רב קומות חדש וריק, חוץ מאיזה דיירת אחת מתחתם, אך מאיה לא מוצאת את המפתח. שלה. הפרק צולם בפילם עם העברה ישירה של הנגטיב לוידאו. אמנם היה מוניטור על הסטדיקאם אבל חוץ מהצלם איש לא יכול היה לראותו בזמן השוט. כך שנאלצתי להמתין שבוע עד שראיתי את כל הטייקים. היו כ- 15, ואחד מהם היה טוב ובו השתמשתי.
"הסיבה העיקרית שנקטתי בשוט אחד ללא חיתוכים בסצנה מורכבת לכאורה היה הרצון שלי שהצופה יחווה בצורה אמיתית את הזמן בקטע הזה של הסרט - קטע האיחור הקטסטרופלי ביום החג שלה. הזמן הוא שחקן ראשי והקאטים, למרות שלכאורה הצופה לא מודע אליהם, ידעתי שהוא חש אותם ולא רציתי שהחיתוכים יפגעו לו בתחושת אחדותו של הזמן".
גדול. זה באמת פרק שמפוצץ באמצעי מבע. ומשם לימינו: יוצא לך לראות סרטוני טיק-טוק? הסטנדרטיזציה העכשווית, עם כל החיתוכים המהירים והאפקטים הקצרצרים של הסאונד שנכנסים עם האימוג'ים וכל הדיבור המאוד צפוף הזה, מה דעתך על זה?
"אני מאוד אוהב את זה. להזכירך, כבר בשנות השישים השתמשו במקרים מסוימים בעריכות מהסוג הזה, ראה 'קאובוי של חצות', כשהם עושים אהבה והשלט מקפיץ להם את התחנות. אבל אכן, היום אם אין קאט כל שתי שניות, אתה מחוץ למשחק. הקושי הגדול הוא אובדנה לבלי שוב של הנשמה. כן. זה חיתוך נהדר אבל הנשמה, מה איתה?".
נכון, עשו עריכות מונטאז' קאטינג אדג' בסיקסטיז, והאמת היא שבגישה הסובייטית עשו את זה כבר לפני מאה שנה. כשעושים את זה היום בלי שום נשמה, למשל משפיעני רשת שמקדמים איזה קורנפלקס, אני קורא לזה "עריכת פיגוע". סרטון שכדאי לשלוח למישהו שאתה לא אוהב. לי קשה לסבול את זה.
יום שבת נוצר עבור מוזיקה
רציתי לשאול אותך על החיים בצרפת. אתה חי שם כ-11 שנים, כיום בשטרסבורג. איך המצב שם עבורך כיום, עם כל השקרים השפלים שמפיצים על ישראל, האנטישמיות של השמאל החדש וכו'? הרי בנוסף לכל אלה, אתה חובש כיפה, כלומר, מה שנקרא "מסומן". איך כל זה מרגיש עבורך ועבור המשפחה שלך? האם שקלת עליה חזרה לישראל?
"כבר שנים רבות שאינני מסתובב עם כיפה. לא בצרפת ולא בישראל. אני לא שם. הנהגתי בביתי מזה שנים ארוכות את ההיתר לנגן בשבת, מה שלפי ההלכה אסור באיסור חמור. אינני רוצה לדבר במונחים של טעות של ההלכה, רק אומר לך שעבורי יום שבת הוא היום שנוצר עבור מוזיקה. הוא זועק לזה. בנוסף, יש בערך 100 ימים בשנה היהודית בהם אסור לנגן. הלכה. שבת. חג. אבל. חורבן. אינני שם. אינני מנגן בכיפור ובתשעה באב ושם זה נגמר. או מתחיל".
באותו עניין, נושא התשובה, האם אתה חש שיש בתעשייה הישראלית מי שפוסל אותך על הרקע של בעל תשובה?
"תראה, אני לא רוצה להפוך את השיחה הזאת למין התבכיינות של 'פוסלים אותי בגלל ש…'. זה לא הסגנון שלי. אני אגיד ככה - גם הרבה לפני חזרתי בתשובה לא הייתי שייך לשום קליקה ואף מנהל קרן לא ידע מי אני. אבל צריך לחלק את התשובה לשניים. התייחסות ממלכתית והתייחסות פרטית.
"אין לי שום דרך לדעת על פסילה 'ממלכתית'. אני מגיש לקרנות. הם עונים לי תשובות ענייניות. כולן שליליות. בקטע האישי, ברור לגמרי שיש פחד, פחד מטומטם, מטופש, של אלה שלא מכירים את עולם התוכן היהודי. פחד המופנה כלפי אותם אנשים שהחליטו לאמץ את הגברת העתיקה אל חיקם. יש אימה מכך שאולי יום אחד מישהו ידרוש מהם לוותר על צלחת השרצים שהם אוכלים או לדרוש מהם לשמור שבת או להניח תפילין. זה מטורף וחסר כל בסיס.
מיקי בהגן: "אני אינני חוזר בתשובה במובן שאתה מעלה על הדעת. הרבה אנשים ניסו לגזור גזירה שווה מבמאים מפורסמים כמו אורי זוהר. מין שטנץ כזה. אמן חזר בתשובה אז זה בא עם כל הקומפלט. אני לא שם"
"חבריי הקרובים למדו לכבד את הבחירות שעשיתי. אבל אני מדבר על מה שקורה מסביב: מיעוט מתנשא בישראל, שמסתכל על אנשי האמונה בצורה מתנשאת בלשון המעטה. אתן לך דוגמא. למשל, משתמשים בכינוי הגנאי 'משיחי'. מה זה משיחי? האם אתה מבין שכל העולם הנוצרי, מיליארדי אנשים, אלה שפוקדים את הכנסיות מדי יום ראשון, מאמינים שהמשיח שלהם אמור לחזור אחרי תקופה של סבל עצום, ולתקן את העולם? מה שהם קוראים 'החזרה השנייה'. חזרה שלפי אמונתם תכלול תחיית מתים וסדר עולמי חדש וכל מה שאתה רוצה. האם מישהו מהמתלהמים יעז לכנות אותם 'משיחיים' ככינוי גנאי?".
זה מוסר כפול קלאסי.
"נכון. האם מישהו מהם טרח ללמוד מה היה חזונו המשיחי של דוד בן -גוריון? האם כל אותם רפי שכל שמטיחים את הכינוי הזה לכל עבר לא מייחלים הם עצמם לעולם טוב יותר? תסתכל מה קורה סביבנו. המשיחיות היא בסך הכל חוסר נכונות לקבל את הרוע השטני ההולך ומתקבע בעולם. המשיחיות היא לרקוע ברגליים ולדרוש מציאות אחרת. אתה יכול לקרוא לזה גאולה או כל שם אחר שיעלה בדעתך".
ואם יגידו לך שאין לנו כוח לשנות את המציאות הזו?
"אענה לך ודאי שיש לנו. המציאות היא אשליה. אנחנו אלה שיוצרים אותה. אתה ואני. היא לא קיימת באמת. היא רק בראשנו, ואם נדרוש אתה ואני את השינוי, הוא יגיע. אבל כשכל זה נאמר אני חייב לספר לך משהו. אני אינני חוזר בתשובה במובן שאתה מעלה על הדעת. הרבה אנשים ניסו לגזור גזירה שווה מבמאים מפורסמים כמו אורי זוהר. מין שטנץ כזה. אמן חזר בתשובה אז זה בא עם כל הקומפלט. אני לא שם.
"הבית היהודי שאני מקיים לא הולך בכיוון הזה. כמו שאמרתי, אנחנו מנגנים בכל כלי המוזיקה בשבת, דבר שלא יעלה על הדעת אצל חוזרים בתשובה. אתה יודע למה אנחנו מנגנים? כי השבת נועדה בדיוק לזה. שבת הוא יום רוחני נטול חומר וזה בדיוק היום לנגן בו בכל הכלים האפשריים. אתה יודע כמה פעמים בתהילים נדרשים לבטא את האמונה בנגינה? יש לך מושג?".
לא. תגיד לי. בעצם שלח לי פסוקים משם, אם אתה יכול, במייל.
"אעשה זאת, אשלח לך במייל בעוד כמה דקות. ואחרי זה בוא נצא להפסקת קפה".
'הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר; הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר'.
'הַלְלוּהוּ בְּתוֹף וּמָחוֹל; הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב'.
'הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע; הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי תְרוּעָה'.
'שְׂאוּ-זִמְרָה וּתְנוּ-תֹף; כִּנּוֹר נָעִים עִם-נָבֶל'.
'בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר; הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה'.
'הוֹדוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר; בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ'.
'עֲלֵי עָשׂוֹר וְעַל נָבֶל; עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר'.
'אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ; בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ'.
סי יו אין בוליווד
מבחינת תכנים שיצרת, האם יש כאלה שכיום, כאדם שמקיים בית יהודי, לעולם לא היית מצלם? מ"סיפורים לשעת לילה מאוחרת", ובכלל.
"בסרטים שלי היום אני נמנע מהדברים הבאים: סצנות סקס באור מלא או סצנות סקס שאין בהן כל חידוש, עירום, שפה גסה ופוגענית, חוסר כבוד לתורת ישראל וליהודי המאמין, ובהרחבה: לכל אדם מאמין באשר הוא, ובהרחבה - לכל אדם אלא אם הוא נמנה על זרע עמלק".
לפני כמה שנים יצרת סרט אינדי מסתורי, משונה וייחודי בשם "היער", עם צילומים מרהיבים ביער בצרפת. ספר איך הגעת לרעיון לעשות סרט כזה, ואיך חווית את כל התהליך של לצלם סרט עלילתי שהמשפחה הגרעינית שלך משחקת בו והוא בעצם חצי-דוקומנטרי?
"הסרט 'היער' אכן מספר על משפחה ישראלית שעוברת ליער בצרפת לצלם סדרה על הבעל שם טוב. האב מתמודד עם ספקות באמונה ונעזר באשתו, והבת יוצרת קשר מיסטי עם בול עץ אותו היא מצילה משריפה. היא משוחחת איתו והוא מספר לה את סיפורו של היער ושל הבעל שם טוב אותו הכיר.
"הרעיון לסרט נבע מהצורך שלי לחקור בצורה מעמיקה את הקונפליקטים הפנימיים של אמונה ודת, במיוחד כאשר מדובר באמונה אישית שמתמודדת עם ספקות. כל התהליך החל מרצון לשלב בין עלילה משפחתית לבין סיפור אישי של חיפוש רוחני, כאשר החלטתי למקם את הדמויות בלב יער בצרפת כדי להוסיף למורכבות.
"בחרתי ביער לא רק בגלל שהתגוררנו שם ולא רק בגלל שהוא מהווה סביבה טבעית, אלא גם כסמל למרחב פנימי ורגשי שבו הדמויות יכולות לחוות התמודדות רוחנית אמיתית. בהיותו מקום פראי ומבודד, הוא מאפשר לדמות הראשית להתמודד עם הספקות והאתגרים ללא מחיצות. הוא מייצג את הפער בין העולם החומרי לבין החיפוש אחר המשמעות והאמונה, ולמעשה הוא, היער, דמות בפני עצמה בסיפור.
"הצילומים לא היו פשוטים. היינו רק ארבעתנו, ז'ולי, שני ילדיי מזמור ונבו ואנוכי. הייתי כמובן אחראי על הצילום. הילדים לא ממש התלהבו מהרעיון לצאת אל הקור והיה צריך להפעיל אמצעי פיתוי מורכבים. שוקו חם על הסט, שעות משחק לאחר מכן ועוד הפתעות. האתגר היה גדול אך היה גם יתרון. ברור שהייתה על הסט רמה נוספת של אינטימיות ואותנטיות. ההתמודדות עם הדינמיקה המשפחתית בזמן הצילומים הוסיפה עומק אמיתי לדמויות ולסיפור, כי הייתה לנו יכולת להבין ולהגיב לסיטואציות בצורה טבעית ואותנטית. התהליך עצמו היה כמו מסע משותף, שבו כל אחד מהמשתתפים תרם לחוויה הכוללת ולסיפור, מה שהפך את ההפקה לשיתוף פעולה מאוד מיוחד עבורי".
ובשביל הקוראים, איפה אפשר לצפות בסרט "היער"?
"מישל בן אב הוא המפיץ של הסרט ויש לפנות אליו".
על מה אתה עובד היום? מה בקנה?
"כן, יש כמה וכמה דברים בקנה. קודם כל, עבודה על עונת ההמשך של הסדרה 'סיפורים לשעת לילה מאוחרת'. בנוסף, אני נמצא בעיצומו של כתיבת רומן חדש, 'חברי ילדות', ויש עבודה על סדרת טלוויזיה נוספת, 'מלכים', שכתב עירא דביר. העלילה מביאה את ייסודה ועלייתה של ממלכת ישראל המאוחדת של המלכים שאול, דוד ושלמה, עד להתפרקותה עם מות שלמה. שלוש עונות, כל אחת מהן בת עשרה פרקים בני שעה כל אחד. ואתה יודע מה? יש גם מגעים להפקה קולנועית של ספרי, 'הפולניה הטובה', מה שאומר שאולי הפגישה הבאה ביננו תתקיים בקרוב בבוליווד".
Comments